עבודות שירות לשוטר שקיים מגע מיני עם אסירה

בית המשפט השלום בבאר שבע הרשיע ירון נח, שוטר לשעבר, בעבירה של הפרת אמון. על-פי עובדות כתב האישום, בהן הודה נח, בעת ששירת כראש משמרת בבית מעצר "נגב", נכנס לתאה של עצורה, שעה שחלק מהעצורות נמו את שנתן, וקיים עימה מגע מיני בהסכמה. נח פוטר מהמשטרה לאחר גילוי המקרה. אף כי פסק הדין חריף בקביעותיו הערכיות, נגזרו על נח 200 שעות עבודה לתועלת הציבור בלבד.

המדינה טענה, כי מעשהו של הנאשם פסול הן כלפי עצמו, הן כלפי העצורה עמה קיים מגע מיני והן כלפי המערכת המשפטית. היא הדגישה, כי בהתחשב בפערים הקיימים בין עצורות לראש משמרת, היה בו כדי להטיל מורא על האחרות, שחששו כי גם הן יאלצו לספק את תאוותו. יש לייחס חומרה יתרה לכך שבכדי לספק תאווה רגעית, עלול היה נח למצוא עצמו בסיכון של סחיטה מתמשכת מצד העצורה, נרקומנית, במצב של "קריז", שנחשדה בשוד מזוין. לכן, ביקשה להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל, שירוצה בעבודות שירות, בהתאם לרף העליון שבהסדר הטיעון.

סניגורו של נח, עו"ד נעם אליגון, טען לנסיבות מקלות. אלה כוללות, לדבריו, את התנהגות המתלוננת, שרצתה בקיום היחסים ונהגה בצורה אקטיבית, מה גם שהמגע המיני לא היה מלא. לדעתו, לא כל האחריות לעבירה רובצת לפתחו של הנאשם, שכן המערכת המשטרתית תרמה לנסיבות בהן נעברה, בכך שלא הקפידה על קיום ההוראות בפקודת המשטרה, המחייבת הפרדה בין כלואים, הפקדת שוטרת על שמירת כלואה ובהעדר שוטרת ביחידה, על העברתה לבית מעצר שבו משרתות שוטרות. לדעת הסניגור, הקפדה על נוהלים אלה ודאי שהיתה מונעת את הסיטואציה.

עו"ד אליגון עמד על נסיבותיו האישיות הקשות של נח, שנפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, וענישתו, סבור הוא, מוצתה עד תום. העונשים התבטאו בפיטוריו מהמשטרה בבושת פנים ושלילת זכויות לפנסיה ופיצויי פיטורין, בשבר העמוק שהתגלע בביתו, שנחשף כלפי כולי עלמא והתבטא בסירוב אשתו, פעם אחר פעם, להתייצב בבית המשפט ולהעיד לטובתו. כמו כן נפגע נח במישור התעסוקתי, שכן במשך 4 השנים שחלפו מאז פיטוריו ועל-רקע פרסום הפרשה ברבים, לא הצליח להשתלב בעבודה קבועה. בסיכומו של דבר טען, שהעונש שביקשה המדינה אינו הולם את האירוע ועתר להמנע מהרשעה, דבר שיאפשר לנאשם לשקם את חייו, הן מההיבט האישי והן מההיבט התעסוקתי.

השופט פסק כי היות והעבירה הינה עוון, כזו שהעונש המירבי בגינה עומד על 3 שנות מאסר, אין היא ניצבת, מבחינת ראות עיני המחוקק, על רף חומרה גבוה, יחסית. אולם, "לצערי, אין לומר זאת לגבי הנסיבות בהן נעברה. אלה הן נסיבות חמורות שבחמורות". אמנם, ראוי שהמערכת המשטרתית תבדוק את עצמה ותקפיד שאירועים דומים לא ישנו, בבחינת "בפני עיוור לא תיתן מכשול", אך אין להטיל על המשטרה את האחריות לקרות המקרה.

אין צורך להכביר מילים, מציין השופט, על הפגיעה שנגרמה למשטרה, ככלל, ולכל שוטר, המופקד על עצירים במרחב הנגב, בפרט. "אין צורך בדמיון מפותח על-מנת להעריך את תגובת השומע או הקורא התמימים לגבי המתרחש בחדרי המעצר בין העצורות לבין השוטרים האחראים עליהן".

"להרשעה או להעדרה עשויות להיות משמעויות החורגות הרבה מד' אמות של הנאשם. הן עשויות לשלוח מסר לכל שוטר שתפקידו לפקח או לשמור על עצורים. יש להן אפקט הפועל גם בספקטרום רחב יותר, המשקף את התייחסותה הערכית של החברה הנורמטיבית לעובדי ציבור ככלל ולסוהרים בפרט.

השופט מגד פסק כי יש להרשיע נאשם שעבר עבירה. אי הרשעה הינה החריג לכלל. העבירה של הפרת אמונים יסודה בכך שעובד הציבור, שהוא חלק מן המינהל הציבורי, עושה שימוש לרעה בסמכויות ובכוחות שהמדינה הפקידה בידיו. עובד הציבור הוא נאמן הציבור והפגיעה באמון הינה פגיעה בציבור כולו. השופט מצא את הנאשם אשם ומרשיעו בעבירה של הפרת אמונים. לאור הנתונים שהוצגו בפני בית המשפט, נגזרו על נח 200 שעות עבודה לתועלת הציבור.