שפת-גוף: אם היה יכול היה מכסח לגדי את הצורה

שפת הגוף אינה משקרת, ועל-מנת להבין מה שידרה שפת גופו של הנשיא קצב בנאום אותו נשא אמש (ד', 24.1.07) פנינו למומחה בנושא. לטובת העניין גייסנו את רמי צוֹר, מומחה לשפת הגוף ותקשורת בין אישית ומראשוני העוסקים בתחום זה בישראל, והושבנו אותו ביום שלמחרת לצפות בקטעים נבחרים מנאומו חוצב הלהבות של הנשיא קצב.

צור, מתגורר במשגב שליד כרמיאל ולאחר גיזום ענף עקשני מעץ הזית בחצר ביתו, התפנה להשיב לשאלותינו. הוא לא מתעניין במיוחד בפוליטיקה ובנוסף גם חסר דעות קדומות בנושא, אך למרבה הפלא, הוא הופתע מהעוצמה ומהפאתוס, ואימץ לעצמו את הנאום כשיעור חשוב שאותו ינחיל לתלמידיו בהרצאות.

בפתיחת הראיון מקפיד רמי צור להבהיר בפני Nfc, כי קצב מאמין בעצמו, ואכן שידר כי הוא מאמין בצדקת דרכו. "ייתכן בהחלט, כי מנקודת ראותו את הדברים הוא אכן מאמין שכך, וזה המסר אותו הוא שידר, והדבר הזה היה ברור לכל. זה לא מחייב שכך הן העובדות, כי יש מצבים בהם אדם משכנע את עצמו בדברים שלא תמיד תואמים את המציאות, והשאלה מה באמת קרה אינה ניתנת להיבחן באמצעות שפת הגוף".

משה קצב נכנס לאולם עם גילה אשתו. רואים ששניהם באו מוכנים לקרב ורואים שהוא נחוש, אשתו מלווה אותו עד הרגע בו הוא מכוון אותה בדחיפה קלה להמשיך הלאה כאילו הוא אומר עד עכשיו היית חלק מהתמונה ועכשיו הבמה רק שלי, אל תסתירי אותי. גילה מתיישבת בקהל. גם עליה צור מסתכל, ורואה מולו פנים חתומות. "כמו ספינקס - היא איתו!".

רמי, הוא התכונן לנאום?

"קצב התכונן הרבה לנאום הזה. אם היה מגיע לא מוכן, הנטייה הטבעית של מי שנמצא בסערת רגשות היא להתחיל משפטים ולא לסיים אותם, אבל בנאום הזה היו משפטים קצרים וממוקדים. זה חכם מאוד להעביר מסרים קצרים במשפטים של מקסימום עשר מילים. כך מעבירים נכון את המצוקה".

גם את הדפיקות על השולחן הוא הכין מראש?

"כן, את הדפיקות והתנועות החדות כמו קראטה, זה עובד חזק להעביר את המסר. המטרה של זה היא להגדיר בהירות בתוך מצב סבוך. לפעמים במקום לעשות תנועות חדות עם היד הוא עושה אותן עם הפה או עם הראש כולו".

ובכל זאת, נראה שלא תמיד הוא נצמד לטקסט

"נכון, מדי פעם הוא נגרף ויוצא מהטקסט, כי הוא מעורב אישית בסיפור. הוא פולט איזה גמגום לא ברור אבל ישר מחזיר את עצמו לתלם".

אריה פצוע שמוקף על-ידי הרבה תנים ושועלים

רמי צור ראה את הקטע בו קולו של קצב נסדק עד לכדי בכי, יואמר כי מאחורי כל הקשיחות איתה בא הנשיא הצליחה סערת הרגשות להשתלט עליו לרגע קל, ושזה לא היה מעושה.

"הנאום עצמו הוא שילוב של ניסיון להעביר מצד אחד סבל אישי ותחושה של קורבן ומן העבר השני להקרין שגם כשאני על הקרשים אני הולך להיאבק כמו גבר עד הסוף. שפת הגוף של קצב שידרה: אני לבד מול כל העולם, אבל אאבק מול כל מי שנגדי למרות ששופכים את דמי. ניכר היה שהוא במצוקה ויש לו יגון ועצב רב מכך שגביני עיניו נטו להתכווץ ולהיצמד. כשאדם חש מצוקה, שפת הגוף מעבירה מסר רגשי לאחרים של "אני ממש סובל". אפשר להתאמן ולעשות את זה, אבל אני לא חושב שהוא התאמן. המסר היה מסר של אריה פצוע שמוקף על-ידי הרבה תנים ושועלים".

מה באשר לקול, גם זה משקף משהו?

"הוא התחיל משפטים בקול נמוך וכל פעם עלה בחצי טון עד סוף המשפט. זה טריגר בלתי מודע להעביר רגש להראות שהוא נסער, אבל רואים שהוא נלחץ. תוך כדי נזיפה בתקשורת וכל השאר הוא מנסה לגייס את מי שמקשיב".

עיקר מוסד הנשיאות מתמצה במכובדות שהוא משדר. הייתה מכובדות במעמד הזה?

"מבחינה זאת קצב בהחלט הקרין ממלכתיות והיה בסדר. עם זאת הוא לא כמו קלינטון שלו יש כריזמה מדהימה או כמו בוש שלו יש כריזמה מסוג אחר. אלא יש לו בכלל כנשיא ממלכתיות המנותקת מהעם שאינה מייצרת תחושת הזדהות כמו ויצמן, למשל".

כאשר תקף הנשיא את היועמ"ש מני מזוז, את הפוליטיקאים ואת המשטרה הוא שידר עקרונות, מסביר צור, ואף על-פי כן ניכר היה שהוא לחוץ, וזה שילוב לא ברור בין שני אלמנטים. פניו אומרות מיאוס ובוז כלפי הגורמים אותם תקף, שפתיו חשוקות והמבט שלו נשאב מלמעלה למטה. זה לא יוצר כלפיו אהדה. כותרת ה'אני מאשים' שהדביקו לנאום, נובעת, לדברי רמי צור, בעיקר מתנועות הגוף. "אנשים ראו אינטואיטיבית את התקפות הנגד שלו, אבל הוא לא משך אותם לצידו, ובנוסף הייתה לו התקפה גם על המאזין איך הוא מעז לחשוב אחרת".

סוקניק הסיר את המסכה

על ההתקפה האישית נגד כתב חדשות ערוץ 2 יש לצור מה לומר, והרבה. הסיטואציה הראשונה שעולה לו בראש היא של חבר-כנסת שמתנצח מדוכן הנאומים בכנסת. "הוא לחוץ, הוא מתקיף, הוא מפנה את האצבע המורה ואומר בהאשמה 'אתם!'. גדי סוקניק הצליח ללא ספק בקטע הזה לשבור מעל פניו את המסכה ולהוציא אותו מהכלים. קצב לוקח אותו אישית ומתעמת איתו".

הוא באמת-באמת כועס עליו או שזו הצגה?

"הוא כועס כעס אמיתי. לא סתם אמרו חז"ל שאדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו. זו לא סימולציה של כעס, אלא כעס כמו של אבא עצבני שצועק על הבריון השכונתי שמרביץ לילדים שלו. אם קצב היה יכול ולא היה אף אחד שמה חוץ משניהם הוא היה רץ אליו ומכסח לו ת'צורה, אבל כמו שאני יודע גדי סוקניק היה בשייטת ואני לא חושב שהמאבק היה נגמר לטובת קצב..."

והכעס הזה הוא טוב או רע לתדמית שלו?

"במקרה הזה הוא מעורב אישית יתר על המידה בצורה לא חכמה, אבל אצל חלק מהצופים דווקא התפרצות כזו משחקת לטובתו. הוא שידר: יש לי את האינטגריטי שלי. זה היה משכנע אבל לא בהכרח קנה את מי שצפה. היה לו פרצוף דרייפוס, וזה המקום הפנימי ממנו הוא באמת בא. זה לא מעורר אמפתיה מצד הצופה, אלא לכל היותר הקשבה. לציבור יש נטייה להזדהות עם האנדר-דוג ולא עם האלפא-מיל, הגבר השליט. יש שני סוגים של סבל: הקהל מזדהה עם סבל של ילד קלה שחוטף סטירה והולך לבכות בצד יותר מאשר אם מייק טייסון חטף אגרוף לפרצוף. הסגנון של קצב יכול להתפרש בעיני הצופה כסגנון תוקפני כמו אבא עצבני שצועק על ילד שבר את החלון. יש סרטים שאתה יכול לראות איתם ולבכות יחד עם הדמות, אבל בסרט הזה אתה רואה את הסבל ויכול אחר כך ללכת לקנות פיצה".

מה היית ממליץ לו לנאום הבא?

שיירגע קצת. ללכת יותר על הפן האנושי ולפני הקרב לעבוד על תנועות רכות.

_________________
* רמי צוֹר עוסק בייעוץ תקשורת ותוכניות הכשרה בחברת כישורים