נדחה הערעור של חברת מצפה ים סוף בע"מ

בית המשפט העליון דחה את בקשתה של חברת מצפה ים סוף בע"מ לערער על פסק הדין אשר ניתן כנגדה בבית המשפט לעניינים מנהליים (בר"ם 5557/06).

חברת מצפה ים-סוף טענה, כי שגה בית המשפט לעניינים מנהליים באמצו את החלטת ועדת הערר, אשר קבעה כי יש לראות בנכס הקרקע אשר לה זכות עליו, המצוי בסמוך למצפה התת ימי באילת, "קרקע תפוסה". אף כי קרקע זו עברה תהליכי פיתוח שונים, כגון מדרכות, חניות וכדומה, הרי היא מצויה בלב שמורת טבע. הגדרת "קרקע תפוסה" מאפשרת לעיריית אילת לחייב את החברה בתשלום ארנונה בתעריף גבוה מזה אותו היה עליה לשלם במידה והיתה מתקבלת טענתה לראות בקרקע כחלק אינטגראלי משמורת טבע.

בית המשפט לעניינים מנהליים קבע, כי העובדה ששטח קרקע כלשהו מצוי בלבה של שמורת טבע, אין בה כדי למנוע את סיווגו כ"קרקע תפוסה". מבחן השימוש בשטח, הוא הקובע את אופן סיווגו. העובדה כי חברת מצפה ים סוף עושה בשטח שימוש לצורך הפעלת עסקה, היא זו המביאה אותו לכדי הגדרה של "קרקע תפוסה". לפיכך, קמה עליה חבות לתשלום מס הארנונה, לפי השיעור הגבוה, ולא השיעור המופחת המוקנה לקרקע עליה מצויה שמורת טבע.

לגישתה של חברת מצפה ים סוף, יש לסווג את חיוב בארנונה, לאור צו הארנונה, לפי מיקום הקרקע עליה סמוך מפעלה, היות וזהו סיווג ייחודי - "קרקע תפוסה בגנים לאומיים, שמורות טבע". העדפת הסיווג הכללי, נעשתה לדידה, על בסיס כלכלי גרידא. סיווג זה פוגע בזכות הקניין שלה ונוגד את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

מנהל הארנונה של עיריית אילת טען מנגד, כי הן ועדת הערר ובית המשפט לעניינים מנהליים קבעו כי אין מקום להחלת הסיווג הספציפי על נכסי חברת מצפה ים סוף. הנכס אומנם מצוי במתחם אשר הוכרז כ"שמורת טבע", אלא ששימושיו העיקרים הם מסחריים, תיירותיים ואלו שונים משימושים שנעשים בחלקות אחרות במתחם "שמורת הטבע".

בית המשפט פסק, כי אומנם המצפה התת-ימי ממוקם באזור המוכרז כשמורת טבע, אך שאלת סיווגם של נכסים לצורך חיובם בארנונה תענה לאור השימוש בפועל שנעשה בנכס. בית המשפט הוסיף והחיל הלכה ותיקה לפיה כאשר מדובר בנכס רב תכליתי, סיווג לצורכי קביעת ארנונה יעשה בהתאם לאופי השימוש והתכלית של כל חלק בנפרד.

בקשתה של חברת מצפה ים סוף לקבלת רשות ערעור, נדחתה.