שתיקה בעדות לא תשמש כראיה

השופטת עדנה ארבל קבעה בפסק דינה בבית המשפט העליון (יום ה', 14.12.06), כי מכיוון שזכות השתיקה הינה חלק מההליך ההוגן שמובטח לכל נאשם, אין לראותה כראיה מכריעה שתרשיע נאשם שהודה במעשיו במהלך חקירתו ולאחר מכן כפר במעשיו. זאת למעט חריגים שבהם בית המשפט ימצא כי ההודאה מראה סימני אמת על-ידי היגיון וסידור הפרטים בה, שלילת לחץ פנימי להודות בהודאת שווא, וכי שתיקתו של הנאשם אינה מושפעת מלחץ פנימי או חיצוני על הנאשם.

זכות השתיקה נתונה לכל נאשם על-מנת שלא יפליל את עצמו. לפי החוק, בכפוף לחריגים בו, שתיקת נאשם יכולה להוות חיזוק להודאתו, כלומר מאמתת אותה, או סיוע להודאה, כלומר ראיה המסבכת את הנאשם בביצוע העבירה המיוחסת לו. ראיה בעלת משקל של דבר מה נוסף הינה ראיה שהוספה על-ידי הפסיקה ומשקלה "כמשקל נוצה".

השאלה אם בחירה בזכות השתיקה של נאשם שכפר באשמה לאחר שהודה בביצוע העבירה במהלך חקירתו, עלתה כחלק מערעור על פסק דינו של בית-דין צבאי שגזר מאסר בפועל של 20 ימים לעותר שהואשם בשימוש במריחואנה בעודו משרת בצבא.

העותר טען כי אין לראות בשתיקתו כ"דבר מה נוסף", כיוון שראיה שכזו צריכה להיות חיצונית ונפרדת מההודאה. בנוסף, נטען כי שימוש בשתיקתו של נאשם בנוסף להודאתו פוגעת בחזקת החפות כיוון שהמדינה היא זו שצריכה להוכיח את אשמת הנאשם, וכשהיא משתמשת בשתיקתו בנוסף להודאתו לאחר שכפר באשמתו, הרי למעשה לא הוכיחה בעצמה את האשם.

היועץ המשפטי לממשלה בחוות דעתו טען, כי אין כאן פגיעה בחזקת החפות כיוון שהנאשם יכול לבחור להעיד, אך הבעייתיות קיימת במצב של הודאת שווא, קרי הודאת חשוד בביצוע עבירה למרות שלא ביצע אותה.

דעת המיעוט של השופט לוי אמרה כי שתיקה תהווה דבר מה נוסף רק כאשר החקירה הינה מוקלטת, כך שבאופן חזותי בית המשפט יוכל להיווכח כי אין כל פגם בהודאה וכי אינה הודאת שווא.

הפגמים בהודאה, לפי דוח ועדת גולדברג שעסקה בסוגייה, יכולים לנבוע משלל סיבות, כגון השפעת החקירה או המעצר על הנחקר, הנחקר אינו מבחין בין דמיון למציאות וייתכן כי הינו בעל נטייה להרס עצמי, או שהופעלו על הנחקר לחצים חיצוניים מטעם העבריין האמיתי או משפחתו וכן לחצים פנימיים כמו רצון בתהילה, כניסה לחברה העבריינית, בריחה מכתם של מלשין ועוד.

השופטת ארבל, שלפסק דינה הצטרף הנשיא (בדימ.) אהרן ברק, הסכימה עם השופט לוי כי הכלל הינו ששתיקה אינה מהווה דבר מה נוסף להודאה, בין היתר מחשש כי המדינה תפעל לכך שהחוקרים יתאמצו יתר על המידה להביא להודאות, דבר שיכול להוביל להודאות שווא, וכי פרקליטי המדינה יפעלו לכך שנאשם יבחר בזכות השתיקה, ובמסלול זה יורשעו רבים על לא עוול בכפם.

למרות הסכמתה לכלל, ארבל לא הסכימה כי החריג יהיה רק כאשר החקירה מוקלטת באופן חזותי. לדידה יש לתת מרחב לשיקול דעתו של בית המשפט שבו מתנהל הדיון, כך שיהא עליו לבחון את ההודאה והאם היא מתאימה לחריגים שעם התקיימותם ניתן יהיה לראות בשתיקת נאשם כדבר מה נוסף להודאתו, דבר שיוביל להרשעתו.

החריגים יתקיימו לאחר מבחן של שלושה מרכיבים:

הראשון- ההודאה יכולה לעמוד בפני עצמה, כלומר הינה קוהרנטית והגיונית.
השני- לפי הנסיבות החיצוניות להודאה ניתן יהיה להסיק כי המודה לא פעל מתוך לחץ פנימי ו/או כפי שנזכר בדוח וועדת גולדברג האמור לעיל.
השלישי- כל האינדיקציות יראו כי שתיקתו של הנאשם אינה בשל לחצים חיצוניים, כגון עבריינים נוספים, משפחתו ועוד.

בפסק הדין צוין כי כלל אין להגיש כתב אישום המבוסס על הודאת נאשם בלבד מבלי שיהיו ראיות נוספות, כך שהובעה תקווה כי בתי משפט לא יצטרכו להכריע בסוגייה זו בעתיד.

תוצאת פסק הדין היתה כי העותר הינו זכאי, למרות שהודאתו עמדה במבחני החריגים, וזאת משום שהעבירה נמצאת ברף התחתון של העבירות הפליליות וכי עבר זמן רב מעת ביצוע העבירה ועד למתן פסק הדין.