ה"פרלמנט" הישראלי של טורונטו [להעביר למאמרים, ביום א'. י.י.]

הפעילות התרבותית והחברתית בקהילה הישראלית של טורונטו רבתי יודעת בתקופה האחרונה עידן של פריחה. ארגונים חדשים מוקמים, אחרים בשלבי התארגנות, ונראה שמהגאות הזו הקהילה כולה תצא נשכרת. לצד החדש, ראינו צורך להפנות זרקור הפעם דווקא למסגרת חברתית ותיקה ומרתקת, המקיימת פעילות שוטפת כמעט מידי יום ביומו במשך 18 שנה ברציפות.

המדובר ב"פרלמנט הישראלי של טורונטו". חבורה מגובשת של ותיקי הקהילה הישראלית, אך צעירים ברוחם, נפגשים לארוחת בוקר מסורתית בבית הקפה "פלאנט בייקרי". ואולם, אין מדובר במפגש קולינארי גרידא. זהו הפרלמנט הישראלי של טורונטו, שהאוכל הוא רק תירוץ לויכוחים סוערים על ענייני דיומא, החדשות מישראל, פוליטיקה וגם רכילות עסיסית מחייה של הקהילה הישראלית. הם כבר פיטרו את הנשיא קצב, הכריזו על אולמרט כבלתי מתאים לשמש כראש ממשלה, גיבשו המלצות לשיפור מוכנותו של צה"ל למלחמה הבאה ובעיקר ניכרת בהם תחושת הישראליות הצרופה והגאה, אשר עשרות שנות הגולה לא הצליחו לחרוץ בה ולו סדק דק.

הסבנו עימם ביום ראשון השבוע לשיחה על כוס קפה חזק וארוחת בוקר. השורות לא היו מלאות. בדרך כלל מגיעים 12 איש מתוך עשרים "החברים הרשמיים" בפרלמנט. רובם ככולם גברים, אך חשוב להם להדגיש בפנינו, כי היו גם נשים וכי הדלת פתוחה להצטרפות של כל אחד ואחת.

למפגש המתוכנן התייצבו כחיילים ממושמעים בן רז (43 שנים בקנדה), ישראל נחמן, קלמן גרנק (33 שנים בקנדה), עמנואל חסון (18 שנה בקנדה), יוסי זבולונוב ועוד חבר שביקש לא להזדהות בשמו אשר עקר לטורונטו ב-1964. והייתה גם אישה אחת בפרלמנט המשמשת כ"משקיפה" ואחראית על "תיק המשפטים". כולם חברים וידידי נפש, ההולכים לשמחות משפחתיות, מתגייסים לעזרת חבר בעת צרה ובעיקר אוהבים להתווכח בלהט ולהתנגח בטיעונים. לא, הם מבקשים להדגיש, מעולם לא הגיעו הויכוחים לפסים אישיים.

אני חייב להודות. יש לי חולשה לזקני השבט. אצלם הניסיון והידע ולעיתים קרובות הפרספקטיבה הנכונה לחיים. כדאי להקשיב להם. לא יכולתי לעמוד בפיתוי, מי אם לא הם יכולים לספר את סיפורה של הקהילה הישראלית בטורונטו ולנתח את מאפייניה. בתחילה הם נזהרים בדבריהם. מבקשים לכתוב אך ורק דברים חיוביים על הקהילה הישראלית. קהילה תומכת, מסייעת וחמה. הבטחנו. כתבנו. כשהגיע שלב הפוליגרף נחשפו גם אמיתות אחרות פחות מחמיאות בהוויה הישראלית. אחד מהם מספר כיצד "נעקץ" על-ידי צעיר ישראלי אורח לרגע, אחר מספר על הקושי להעסיק ישראלים בעסק שהוא מנהל , כיוון שהם "יודעים הכול, ולא ממושמעים". והם גם חשדנים כלפי יוזמות לגיוס תרומות לישראל. הדעה הרווחת היא שהכסף לא תמיד מגיע לייעודו.

ואולם, אין בכך כדי לפגוע באהבה שלהם לישראל ולקהילה הישראלית. חשוב לתרום ולסייע לאנשים הנכונים הם מדגישים, ומדברים בזכות הקמת קרן לסייע למהגרים ישראלים חדשים ולישראלים ותיקים שנקלעו לצרה. אחדים השתתפו בשבוע שעבר בערב לגיוס תרומות שנערך באולם "הבה נגילה" למימון טיפול רפואי לנערה ישראלית נרקומנית.

התעניינתי לדעת, ואולי יש בכך גם מניע אישי, אם התערו במהלך עשרות שנות השהות בטורונטו בחברה היהודית הקנדית. התשובה מסתבר שלילית. הישראלים נשארו ישראלים והם עדיין מחפשים את הקשר עם בני אותו זן זר ומוזר. המעבר לליבה של החברה הקנדית נראה חסום כמו חומת ההפרדה בגדה המערבית. הם ואנחנו דור המדבר, נלך ארבעים שנה, נגעגע אנגלית ולעולם לא נהיה חלק מהם, נישאר אנחנו.

לילדינו הדרך תהיה קלה יותר וכמו שהם מחליפים את שיני החלב כך יחליפו מולדת. ילדיהם הם מספרים קנדים לכל דבר, חבריהם קנדים, אורח חייהם קנדי ויש מהם גם שנישאו בנישואי תערובת. ובנקודה זו הם תמימי דעים ונחרצים בעמדתם המזהירה מפני סכנת ההתבוללות. זו סכנה מוחשית הם מסבירים, שהדור החדש של המהגרים אינו מודע לה דיו.