פסיקה: הנאמן לא יקבל את כספי הצוואה

השופטת טובה סיוון בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב דחתה את בקשתו של בן זוגה לשעבר של המצווה ז"ל, בה ביקש מבית המשפט לקיים את הצוואה במלואה. הסיבה לדחיית הטענות היתה כי לפי חוק הירושה, צוואה לא תתקיים כאשר דברי המצווה אינם תואמים את רצונה, וזאת בשל התערבות חיצונית של מישהו אחר אשר פוגמת ברצון זה.

בעלת העיזבון נפטרה ב-2001, כחצי שנה לאחר שאובחנה כחולת לוקמיה. במהלך חצי השנה לא עזבה את בית החולים ובו למעשה נכתבה הצוואה. לפי הצוואה תוקם קרן שתכיל את כל ממונה המצטבר של המנוחה, שהגיע לכדי 6.5 מיליון דולר, וזו תנוהל על-ידי נאמן שיקבל עבור נאמנותו כ-3% מהקרן בשנה.

ילדיה של המנוחה בעת מותה היו בני 12 ו-13. לפי הצוואה, הם יקבלו לידיהם את הקרן בהיותם כבני 29 ו-30, כך שהנאמן יקבל 3% לשנה במשך 17 שנים. התוצאה מתנאי זה הינה שהנאמן למעשה יקבל לידיו כ-60% מכלל עיזבון המנוחה, בעוד ילדיה יקבלו רק כ-40%.

לדידה של השופטת, ברי כי לא בכך רצתה המצווה, וכי בעודה מנסה להילחם במחלתה, חתמה על הצוואה שישה שבועות טרם מותה, ולא חישבה את סעיפי הצוואה, שהציע למעשה הנאמן.

המבקש אומנם היה בן זוגה לחיים של המנוחה, אך הוא ויתר על נאמנותו לבאים אחריו ברשימה שהיתה בצוואה, והם היו חבריה, עורך דין וחברתו. השופטת סברה כי המבקש שימש אך ורק כידם הארוכה של בני הזוג, והוא אשר עזר לה לערוך את הצוואה כרצונם. היא הסיקה זאת מהעובדה כי עורך הדין עליו סמכה המנוחה, לא הבהיר לה, ולכן למעשה לא קיבל את הסכמתה, שלפי המבנה והתכנון שלו את הוראות הצוואה, ילדיה יקבלו מעיזבונה סכום שיהיה מופחת ב-60% ממה שביקשה להעניק להם.

לדידה של השופטת, התערבותם של הזוג בצוואתה של המנוחה היתה ביודעין ותוך ניצול חולשתה, כך שיסדרו לעצמם את עתידם. לכן מצאה לנכון להתעלם מעדותם שראתה בהן כמגמתית, וכאינה מתחשבת ברצונה האמיתי של המנוחה.

בנוסף, בחנה השופטת את סך הראיות, לפיהן מצאה כי דפוס התנהגותם של בני הזוג היה מחפיר. לאחר הלווייתה של המנוחה, חזרו ילדיה לביתה שהיה ביתם, ומצאו שומרי ראש בשכר אשר מנעו מהם לעלות לקומת הגג, שבצוואה נקבע כי הנאמן יחליט מה לעשות בה. יתרה מכך, כיומיים לאחר מותה, עורך הדין העביר לחשבונותיו סכום בסך 300 אלף ש"ח ללא אישור בית משפט.

עורך הדין טען, כי בעת שהותה בבית החולים, סמכה עליו המנוחה, כך שהוא אסף את סך ממונה לחשבון אחד על שמו של המבקש. לכן טען כי בכך מתגלה רצונה האמיתי של המנוחה כי הוא יהיה נאמן הצוואה ומגדל ילדיה. טענתו היתה כי חוק הנאמנות גובר על חוק הירושה ועל כן לבית המשפט אין סמכות להחליט על תוקף הצוואה. טענה זו הסתמכה על כך שרצונה האמיתי של המנוחה, לדידו, משתקף בצוואה, והוא כאמור שנאמן מטעמה יהיה אחראי על עיזבונה.

בית המשפט דחה טענות אלה באומרו כי הוראות החוק אליו הפנה עורך הדין אינן חלות במקרה הנידון לאחר שנמצא פגם ברצון המצווה. וכך נכתב: "עורך הדין היה הוגה ועורך ומעורב בהכנת הוראות הצוואה, והנהנה והזוכה כדי 60% מעיזבונה עתיר הנכסים והכספים של המנוחה", וזאת בניגוד לרצונה כי ילדיה ירשו את עזבונה.

על כן נפסק כי הוראות הצוואה לפיהן הנאמן יעשה כראות עיניו בכספי הילדים ולטובתם, ללא מתן נימוק, יבוטלו.