הערבים לא רוצים סיקור ציוני בשידור הציבורי

חברי הכנסת הערבים:

"עיתונאים יהודיים אינם יכולים לקבוע לח"כים הערבים את האג'נדה הפוליטית שלהם. חברי הכנסת"

האם הכנסת הממד ההיסטורי לדיווח החדשותי מהווה חלק מדיווח חדשותי מקצועי? כך לפחות טוענת מנכ"ל אעלאם (מרכז תקשורת לחברה ערבית פלשתינית בישראל). חנין זועבי אמרה, כי אי אפשר לדווח על הפקעת קרקעות, הריסת בתים וסוגיות אזרחיות שונות מבלי להכניס את הממד ההיסטורי.

הדיווחים החדשותיים על הציבור הערבי עמדו במרכזו של הכנס השנתי שאורגן על-ידי מרכז אעלאם, שרוב דובריו "צלבו" את כלי התקשורת העברית, וטענו לאפליה בדיווח, שחוטא, לטענתם לנקודת המבט של הערבים.

באעלאם מנסים מזה שנתיים וחצי, במימון האיחוד האירופי, ליצור את מה שהם מגדירים כ"תקשורת אחראית ומקצועית". המנכ"ל חנין זועבי מבקשת ליצור כללים מקצועיים שנוגעים לסיקור האזרחים הערבים בתקשורת העברית, ומשווה את חשיבותו לדיון של מועצת העיתונות בנושא "כללי אתיקה לתקשורת בזמן מלחמה". לדבריה הצטרפה גם חולוד מסאלחה, רכזת פרויקט תקשורת עברית במרכז, שהציגה מצגת ויזואלית של סיקור התקשורת הישראלית את המלחמה בלבנון, המוכיחה לטענתה כי השיח התקשורתי בישראל היה מיליטנטי ומנוגד לכללי האתיקה, הן של מועצת העיתונות הן של כלי התקשורת הציבורי והמסחרי, ומנוגד לערכים אוניברסליים של עיתונות.

הדרת האישה הערבייה

צילום: [צילום: AP]

חלק אחר בדיון עסק בנושא: ייצוג הנשים בתקשורת – היבט השוואתי. הנשים שישבו בדיון טענו בדיון כי הן בתקשורת העברית והן בערבית מקבלת האישה הערבית סיקור שולי, סיסטמי וסטריאוטיפי, שעניינו הדרת האישה הערביה מהשיח בתקשורת העברית.

ד"ר דפנה למיש, מהחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב, התייחסה אל "הדרה ושוליוּת: דיוקנן של נשים בתקשורת הישראלית בעברית". היא התייחסה אל פרויקט רחב היקף, שכולל 20 מדיניות - ביניהן ישראל, פרויקט משותף של בדיקת ייצוג הנשים הערביות בתקשורת. בין תוצאות המחקר שנערך בישראל עולה כי הופעת האישה היא דלה מאוד ועומדת על 19% מתוך כל התקופה שנבחנה, בעוד 81% מסך כל הידיעות התייחסו אל הגבר. ד"ר למיש אמרה כי עבודתן של נשים פמיניסטיות בתוך התקשורת לא תשפר את המצב.

ד"ר אמל ג'מאל, החוקר האחראי על פרויקט המחקר וראש החוג למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב, התייחס אל מחקר חדש שערך במסגרת עבודתו במרכז, והתייחס אל סיקור הנשים הערביות בתקשורת המסחרית הערבית. מהנתונים, ניתן להצביע על הדרה מכוונת לנשים בתוך התקשורת המסחרית הערבית וכן קיבוע של סטריאוטיפים קיימים לגבי תפקיד האישה הערבייה.

ד"ר סינתיה קארטר, מרצה בכירה בבית הספר קרדיף ללימודי העיתונאות, התייחסה אל אמצעי התקשורת והתרבות, וכן לחשיבות החינוך לעיתונאות בהעלאות המודעות לסוגיית המגדר. היא הזכירה דוגמות מסביב העולם מפי פמיניסטיות אשר צידדו בחשיבות התקשורת בהעלאת המודעות לסוגיית המגדר. בין הדוגמאות הזכירה את ניסיונה של העיתונאית היפנית הפמיניסטית, קזיו סאטו, להעלות שיח כזה.

זיהוי ערבי או זיהוי פלשתיני

פורום שולחן עגול ערבי-יהודי, שדן בנושא השידור הציבורי בישראל ויחסו אל המיעוט הערבי ואל מסקנות ועדת דינור, ריתק את הקהל.

מסקנותיה של ועדת דינור קיבלו את אישור הממשלה. הן מתייחסות אל הערבים כאל "דוברי ערבית" בלי להתייחס להם כקבוצה לאומית בעלת זהות פלשתינית. כך טען עו"ד מאג'ד פאהום, שפתח את הדיון. לדבריו, התייחסו המסקנות לחשיבות קידום התרבות וההוויה היהודית. מאג'ד ביקש בהקשר זה להפריד את ערכי הדמוקרטיה מערכי היהדות, בתוך חוק רשות השידור. הוא האשים את מחברי הדוח בכך שהם מטילים, כדבריו, את המשימה של קידום השלום וההבנה בין הערבים ליהודים רק על שידורים בשפה הערבית, בעוד שהשידורים בעברית משוחררים מאחריות זו. מאג'ד התייחס בחיוב להמלצה להקים ערוץ ציבורי-ערבי, אך לא הסכים כי מנהליו יהיו כפופים אל מנהלי הערוץ היהודי. "לנו במרכז אעלאם", אמר מאג'ד, "חשוב כי הערוץ יהיה עצמאי מבחינה פיננסית וגם מבחינת תוכן".

מנהל חטיבת החדשות בערוץ הראשון התייחס למדיניות הדיווח בערוץ. ניצן חן פתח את דבריו באומרו ש"החזון המרכזי של שידור ציבורי במשטר דמוקרטי הוא להגן על מיעוט, חד-משמעית". אולם חן, הרואה בישראל מדינה יהודית שבה אזרחים מקבוצות התייחסות שונות, לא הסכים להבחנה הערבית העושה הבדל בין מיעוט ילידי הארץ לבין מיעוט מהגר, ואמר כי הוא מתייחס למיעוט הערבי כשם שהוא מתייחס אל המיעוט החרדי או לכל מיעוט אחר במדינה.

במהלך דבריו התייחס חן לעסקנות של חברי הכנסת הערבים בסכסוך הערבי-ישראלי כאל "מכשול" המונע מהם סיקור נאות וחיובי. דבריו אלו עוררו ביקורת בקרב הנוכחים, שטענו מנגד כי עיתונאים יהודיים אינם יכולים לקבוע לח"כים הערבים את האג'נדה הפוליטית שלהם. חברי הכנסת - ג'מאל זחאלקה וחנא סויד, שהשתתפו בדיון, אמרו כי כיסוי נאות אינו צריך להיות נגזרת כתוצאה מן התוכן הפוליטי של עבודתם, וכי כיסוי נאות הוא זכות ולא חסד.

ניצן חן מצידו, הבטיח כי הערוץ הראשון ישדר תוכניות מוזיקה ושירים מזרחיים, כמו גם פסטיבלים של עוּד, שלדבריו "מקרבים בין הערבים ליהודים".

ד"ר עמית שכטר, מרצה על טלקומוניקציה באוניברסיטת פנסילבניה, התייחס אל זכויות התקשורת כזכויות תרבותיות וחברתיות. הוא הזכיר בהקשר זה את המלצות אוסלו של הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה, שהתייחס בשעתו אל השידור הציבורי כ"מכשיר להכרה בזכויות מיעוטים". הוא הפריד בין מיעוטים ילידים למיעוטים מהגרים בהמשך והשווה בין מודלים שונים באשר למחויבות הציבורית והחוקית כלפי מיעוטים במסגרת השידור הציבור, בהתאם למחקר שעליו הוא עובד לאחרונה.

שכטר ציין כי העובדה שהשידור הציבורי בישראל מכונה גם כן השידור הממלכתי, "דבר שאין לו אח ורע בשום מקום אחר בעולם, מראה שמוטלת על שידור זה את המשימה של קידום התרבות והזהות היהודית של המדינה, דבר שמוכיח שישראל נחשבת למודל של הדרה [הוצאה אל מחוץ לתחום, ע.י.].

הוא הוסיף גם, כי יש חשיבות לקדם את הזהות הערבית, דבר שיאפשר שיפור היחסים בין הערבים לבין היהודים. שכטר ציין, כי גם אם יקום ערוץ מסחרי בשפה הערבית, לא זה מה שיפתור את המחויבות של הערוץ הציבורי לדאוג לאזרחים הערבים, כי זאת הבמה היחידה המנותקת מלחצים כלכליים. אל לחצים אלו על העיתונות הערבית התייחסה גם המנכ"ל זועבי, שהציעה לפתח "קוד מקצועי" לתקשורת הערבית, דבר שנחשב לצעד מהפכני בתחום התקשורת הערבית חסרת האתיקה, שפועלת במסגרת היעדר כללים מנחים, חוץ מחוקי המדינה הקיימים, ומתנהלת על-פי לחצים פוליטיים וכלכליים בלתי חוקיים.

בעיתונות הערבית מתלוננים על כפייה ישראלית בעוד שהם עצמם מגדירים את עצם כבעלי זהות לאומית פלשתינית. עו"ד מאג'ד פאהום, הזכיר כי קיימת אלימות כלפי עיתונאים ערבים וכן ניסיונות חקירה רבים הנעשים בניסיון לצנזר את עמדותיהם ולהטות את צורת הסיקור שלהם. מאגד התייחס אל מקרה שאירע באחרונה בעיתון "כל אלערב", שנתקל בלחץ גדול על-מנת לפרסם מודעה שמעודדת את הנוער הערבי להתגייס לצבא.