תקדים: יש להתחשב גם באינטרס המזיק

בפסק דין תקדימי קבע בית המשפט העליון (יום ב', 21.11.06) בראשותו של נשיא בית המשפט העליון (בדימ'), השופט אהרן ברק, אליו הצטרפו השופטים רובינשטיין וריבלין, כי לניזוק לפי עוולת הרשלנות, אין זכות מונופוליסטית לבחור מבין חלופות הפיצוי העומדות לו להשבת המצב לקדמותו, כך שרק במקרים קיצוניים תוכר זכותו של הניזוק לבחור את האלטרנטיבה היקרה מבין האלטרנטיבות העומדות לרשותו.

לפי פסק הדין הערעור התקבל, כך שפסק הדין שהתקבל בבית המשפט המחוזי בנצרת מבוטל והתיק מוחזר אליו כדי שייבחנו ממצאים עובדתיים נוספים על-מנת שניתן יהיה להחליט האם בין שתי חלופות הפיצוי בגין הנזק קיים הבדל מהותי. הסיבה לבדיקה היא כי אם אכן קיים הבדל, יש לבחון מדוע לא לחייב את המזיק לפצות את הניזוק בסכום הנמוך יותר.

שתי החלופות הן פיצוי בשווי ירידת הערך שנפגע או פיצוי בגין ההוצאות הנדרשות לשם השבת מצבה של הקרקע לקדמותה.

במקרה הנידון דובר על חלקת קרקע בכפר אבו סנאן שניזוקה עקב עבודות בנייה להקמת אזור תעשיה חדש שנעשו בגבול חלקה השייכת לעותרים, ואשר נוהלו על-ידי חברת יורם גדיש תשתית ובניין. במסגרת העבודות בוצעה חציבה בגבול חלקתם של התובעים, כך שנוצר מתלול שיצר בעיה בטיחותית והנדסית קשה, ואף גרם להיעדר יכולת להשתמש בשטח של כ- 300 מ"ר מתוך שטח של כ- 9,500 מ"ר.

חברת יורם גדיש נשכרה על-ידי המדינה לנהל את הפרויקט באמצעות מתכננים וקבלנים שנשכרו על ידה. במחוזי נקבע כי גדיש טענה כי למרות אחריותה של המדינה בנזק, כיוון שהיא זו ששכרה את גדיש, על האחרונה לשפות את המדינה בכל סכום שייקבע לפיצוי, לפי החוזה ביניהן.

גדיש טענה כי החלטת בית המשפט המחוזי, בראשותה של השופטת אפל- דנון, להעניק לתובעים פיצוי בגובה השבת המצב לקדמותו אינה נכונה, כיוון שבגדר סכום זה נכנסו גם הכנסות עתידיות מהקרקע לאחר בנייה תעשייתית שנדמה כי תיעשה באיזור, אך זו אדמה המוגדרת כחקלאית ללא זכויות בנייה. לכן, לדידם של העותרים, על הפיצוי להיות בגובה ירידת ערך הקרקע כתוצאה מהפגיעה.

שמאי מטעמה של גדיש העריך את סכום ירידת הערך בסכום של כ- 8,000 שקל. בית המשפט המחוזי דחה את טענת גדיש וקיבל את טענת התובעים ולכן חייב את גדיש לשלם לתובעים פיצוי בגין עלות השבת המצב לקדמותו, קרי קיום הנזק, בסך של למעלה ממיליון שקל.

בית המשפט לא נדרש לשאלת תיחום הנזק, היינו, מהו היקף הנזק עליו אחראית המזיקה, אלא לשאלה של מהו שיעור הפיצויים לו זכאי הניזוק, כיוון שכבר נקבעו הנזקים.

בעקבות ההבדלים הגדולים בין הערכות השמאים של שני הצדדים, התקבל ערעורה של גדיש, שיוצגה על-ידי עורך הדין אבי אלרום. זאת משום שאם אכן קיים הבדל כה גדול בין שתי החלופות, אזי למרות שלניזוק יש את הזכות להחליט איזו משתיהן הוא רוצה, עליו לפעול בתום לב ולספק טיעונים משכנעים ביותר ולהצביע על שיקולים מיוחדים לחלופה שגבוהה בהבדל גדול מרעותה.

בית המשפט קבע כי על הניזוק, בהחלטתו באשר לאיזו חלופה לפנות כאשר הוא מבקש פיצוי, לבחור את החלופה שאיננה מטילה על המזיק מעמסה כספית בלתי סבירה. לכן, מסיק ברק, כי בחירתו של ניזוק בחלופה היקרה יותר, יכולה להעיד על חוסר תום לב.

מאחר ואין בחוק משנה סדורה של דיני הפיצויים, בית המשפט בדרך כלל קובע כי הניזוק זכאי לפיצוי כך שככל שניתן, יעמוד הניזוק במצב בו היה נתון לולא מעשה הנזיקין, ואין זהו מעשה עונשי נגד המזיק. כלומר זהו עיקרון השבת המצב לקדמותו המשמיע "תפישה אינדיבידואלית של הניזוק", לפי דבריו של ברק.

ההלכה התקדימית קובעת כי בשל העיקרון הבסיסי של חובת תום הלב במערכת המשפט בישראל, על השופט לא להתחשב רק באינטרס החד-צדדי של הניזוק אלא בקביעת דיני פיצויים בגין עוולת הרשלנות, עליו להתחשב גם באינטרס המזיק ובאינטרס הציבור תוך איזונם עם אינטרס הניזוק.

קביעה זו נעשתה תוך הסתמכות על דוקטרינת האשם התורם ועל חובת הפחתת הנזק שנקבעו כחובות על ניזוקים בהלכות קודמות.

האינטרס הציבורי הנלקח בחשבון הינו במובנו הרחב, כלומר שיטת המשפט המעורבת בהליך נתינת הפיצוי. דוגמא לכך ניתנה בפיצוי עונשי העולה על הנזק שנועד לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של מזיק, כמו בענייני לשון הרע.

השופט רובינשטיין הגיע לאותן מסקנות דרך בחינת המשפט העברי, וטען בין השאר, כי בקביעת סוג הפיצוי יש להתחשב "בדרך בני האדם", תוך בחירת האפשרות הסבירה העולה בקנה אחד עם עיקרון תום הלב.

לדעתו של עו"ד אלרום, פסיקה זו יורדת לשורשיה ומהוויה של תורת הפיצויים ועיקרה חובת הניזוק לפעול בתום לב בהצבת הדרישה לפיצוי, תוך שהוא קובע הלכה תקדימית שתשפיע על תפישת הזכות לפיצויים בדיני הנזיקין.