"תוקם ועדת בדיקה לנזקי הטלנובלות"

"אני מוטרד מהדור הבא של צופי הטלוויזיה. הטלנובלות תפסו במה לאומית, וזה מרדד את כל מה שקורה פה. רוח רעה ואווילית. אני עושה כושר, ועל המכשיר אני רואה את 'השיר שלנו'. זה איום ונורא. זה חרא של דבר. מטמטמים פה אנשים".

זה איננו ציטוט מוועדת החינוך של הכנסת, אלא חלק מדבריו של התסריטאי והמחזאי דניאל לפין, שנאמרו בפאנל בנושא השפעות הטלנובלות, שנערך ביום חמישי האחרון בבית הספר לאמנות 'קמרה אובסקורה'.

בקרוב: חידוש חם מתנור הזכיינים: טלנובלה שבועית כז'אנר עילי

גופי השידור הישראלים ישחררו בקרוב לשידור פרקי דרמה שבועית שיסווגו כסוגה עילית – אך הופקו בעלויות של טלנובלות – כך עולה מהדיון.

למרות הבטחות המכרזים של ערוץ 10 וערוץ 2 בהן התחייבו הזכייניות לטיפוח ופיתוח דרמה מקורית בסוגה עילית – מתברר כי הזכייניות שוקדות בימים אלה על פיתוח פורמט ייחודי של דרמת איכות – בתקציב ובדרכי הפקה של טלנובלה. ההכלאה החדשה שנועדה לעקוף את מגבלות הרגולאטור נחשפה בדיון תסריטאים שנערך ביום חמישי האחרון בבית הספר לאמנות 'קמרה אובסקורה', אשר נסב על השפעותיה של פריחת הטלנובלות על הטלוויזיה והתרבות בישראל.
גל זייד, דניאל לפין, גל פרידמן, ורד שפירא ויוסי מדמוני, חמישה כותבים מוערכים, השתתפו בדיון בהנחיית העיתונאית עינת פישביין, שעסק בהשפעות של פריחת הטלנובלות על הטלוויזיה והתרבות בישראל.

בתחילת הדיון סיפר התסריטאי והמחזאי דניאל לפין בדיחה שהתבררה עד מהרה כמציאותית ביותר: "הדבר המדהים בטלנובלה זה שאין חזרות. נכנס הבמאי לסט או יושב בקונטרול ושואל את השחקנים: "מישהו פה למד משחק?" חלק אומרים ניסן נתיב, חלק בית צבי. אז הבמאי אומר: "אני מבקש לשכוח מהר כל מה שלמדתם – אנחנו רוצים לצלם את זה מהר".

בהמשך הדיון שעסק גם בכאביהם של הכותבים בישראל אמר גל פרידמן, יוצר הטלנובלות הוותיק ("רמת אביב ג'", "אהבה מעבר לפינה") כי לאחרונה הוזמנה ממנו סדרת ז'אנר עילי. המשימה שהוטלה עליו היתה לכתוב סדרה בת 26 פרקים בעשרה חודשים. "אמרו לי: מה אתה רוצה? זה לא 120 פרקים, זה רק עשרים ושישה...".

יוסי מדמוני, מיוצרי 'בת-ים ניו-יורק' ו'המנגליסטים', ועד לא מזמן יו"ר איגוד התסריטאים חשף בפני הקהל את המנגנון ההפקתי שגורר את הזכייניות להשקעה פחותה בסוגה העילית: "פעם דקת שידור של סדרת איכות עלתה 2,700 דולר. השקיעו בכל דקה. היום מדברים על סכומים שהם חצי, ומתקרבים לסכומים המושקעים בטלנובלה. אני בטוח שהמצב הזה יפגע מאד ביוצרים וירע מאד את מצבם". מדמוני השווה את הניסיון לכתוב דרמת איכות בקצב של טלנובלה, לניסיון לבנות מטוס 16-F ב- 100 שקל.

"אין פיקוח אמיתי של הרגולאטור בישראל. כשרואים שמשהו רווחי מנסים להכיל אותו על מודלים נוספים. זה לא מתאים. בקרוב נקבל סדרות שמוגדרות כסדרות איכות אבל כפו עליהן מודלים כלכליים שהן לא יכולות לעמוד בהן, כמו טלנובלה שבועית".

איך הופכים מוצר טלנובלי למוצר איכות? בין השאר אם מוסיפים מעט הומור עצמי, וקריצה מודעת למדיום הטלנובלה.

"ההומור והקריצה העצמית של הטלנובלות נובעות בחלק מהמקרים ממבוכה של גופי השידור שמוצאים את עצמם משדרים טלנובלות", אומר גל פרידמן. "הם אומרים לעצמם: לא נעים לנו שאנחנו משדרים טלנובלות אז בואו נצחק על עצמנו ונגיד שאנחנו יודעים שאנחנו סתם עושים זבל ואולי אז זה לא ייחשב כזבל".

יוסי מדמוני תיאר איך בחברת 'קשת' שברו את הראש כיצד להגיש את "אסתי המכוערת" כסדרה מסוגה עילית. "הם הצליחו בצורה חלקית ונדמה לי הכירו בזה 30% כסוגה עילית".

עינת פישביין: "אבל זה פורמט מועתק – איך זה יכול להיחשב כסוגה עילית?" מדמוני: "כמו שגל פרידמן אמר – הוסיפו הומור עצמי – עצם זה שיש הומור עצמי אתה יכול להופיע כחכם ומתוחכם".

מצד שני הגן גל זייד, ממנהלי התוכן ב'קשת' ומיוצרי הטלנובלה 'האלופה' על הטלנובלות: "בטלנובלה עושים 120 פרקים בתקציב מאוד נמוך. זה קודם כל ז'אנר נמוך כהגדרה. זה נראה בתפאורה. אין חזרות במשחק. בכל המובנים האלה זה אנטי אמנות. אבל, זו פעם ראשונה בטלוויזיה הישראלית שבעצם ההפקה הפכה לרווחית. זה מוצר רווחי. את רוב הדרמה הישראלית עושים הרי בשביל הרגולאטור, והיא בעצם מפסידה כלכלית. טלנובלה עושים כי רוצים ולא כטובה לרגולאטור. זו הדרמה הרווחית היחידה".

יוסי מדמוני מסכים בנקודה זו עם זייד וטוען כי לא משתלם להשקיע בישראל בסדרות עילית בגלל השוק הקטן. "סדרות ישראליות עושות רייטינג גבוה מאד יחסית לעולם, מעל 15%. אבל בגלל שהשוק קטן – זה לא מצליח לממן את עלויות ההפקה".

גל זייד: "נורא קשה לעשות טלוויזיה טובה בישראל. המדדים שלנו זה 'עמוק באדמה' ו'הסופרנוס' דברים שלא נתפסים מבחינה טלוויזיונית. מניסיוני בעולם הטלוויזיה מתייחסים לדרמה הישראלית לא כמיועדת לשידור בפריים טיים. את הדרמה מפיקים כי יש רגולציה". זייד טוען שאין לו בעיה עם הרמה של טלנובלה – אלא דווקא עם הרמה של הדרמה העילית.

גל זייד: "יש לנו רגולאציה ומזל שיש לנו רגולאציה. אני הייתי מעדיף לעשות סדרות איכות והרבה. זו בכלל לא שאלה. אני מאוד בעד דרמה ישראלית. יש רגולאציה – ואני צריך לספק שעות דרמה, אבל הז'אנר העילי לא עושה כסף – הוא מפסיד כסף". לדברי זייד העשייה הטלנובלית לא פורחת על חשבון העשייה האיכותית, אלא דווקא מפרה אותה.

דניאל לפין: "טלנובלות קיימות בכל העולם – וזה ז'אנר שולי. ברגע שזה הופך לז'אנר מרכזי לאומי זה פסיכי. זה מטמטם פה אנשים. וזה חודר לא רק בטלוויזיה. זה חודר לתיאטרון. שחקני טלנובלה משחקים ב'להקה' ב'בימה' למשל. שזה דבר שקשה לתפוס. יש ציטוט נפלא של נינט: "שחקן אמיתי נבחן לא בתיאטרון ולא בקולנוע אלא דווקא בטלנובלה". משפט כזה זו הכרזת מלחמה על כל מה שאני עושה. לעיתונות הישראלית יש תפקיד בנושא הזה.

העיתונות מתייחסת לדברים לא אמיתיים כאל דברים אמיתיים, כמו לכתוב ביקורת אמנותית על טלנובלה למשל. "אהבה זה כואב", "בת ים ניו-יורק" "שוטטות" – כולם קיבלו רייטינג מעולה. יש פה החלטה כלכלית לעשות זבל, ומה שנחשב לא נקבע על-ידי רגולאטור זה או אחר, אלא נקבע על-ידי העיתונאים. אם הבידור הופך גם בטלוויזיה וגם בתיאטרון לדבר המרכזי – אז יש לנו בפירוש בעיה".

גל זייד: הטלנובלות אינן אמנות אלא בידור – ויש להתייחס אליהן כאל כאלה. בידור נמדד אך ורק על-ידי קריטריונים של בידור. כל החשיבה פה היא תעשייתית. זה מצד אחד. "מצד שני אני בטוח שסדרות '24' או 'אבודים' שבישראל ובעולם כולו נחשבות כסוגה עילית, מטרתן הראשונית והיסודית ביותר היתה מראש לספק בידור להמונים".

הפאנל אותו הנחתה העיתונאית עינת פישביין נערך בחסות המחלקה לכתיבה בבית הספר 'קמרה אובסקורה' אל מול קהל של סטודנטים, כותבים, עיתונאים ומתעניינים נוספים. הערב היווה חוליה בסדרת המפגשים בנושאי תרבות ואמנות אותה עורך בית הספר 'קמרה אובסקורה'.