בית המשפט דחה את הקובלנה הפלילית הפרטית שהגיש שאול ויסמן נגד גלובס

השופטת דורית רייך-שפירא, מבית המשפט השלום בתל אביב-יפו, דחתה את תביעת הוצאת לשון הרע שהגיש שמאי המקרקעין, שאול וייסמן, נגד העיתון גלובס, עורך מוסף נדל"ן, משה ליכטמן, והעורך הראשי שלו, חגי גולן.

את התביעה הגיש שאול ויסמן באמצעות עורך הדין, ניסן ויסמן.

השופטת רייך-שפירא קיבלה את טענת עורכי הדין של גלובס, ממשרד עורכי הדין מושקט ושות' (עורך הדין גיל רווה), לפיה, אין להשיב לאשמה, בהסתמך על סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי, ופטרה את הנאשמים.

סיפור המעשה מתייחס לקרקע הנמצאת ברחוב הירקון בתל אביב. הקרקע היוותה בסיס למחלוקות בין בעליה, עיריית תל אביב, מינהל מקרקעי ישראל, ועדות בנייה, ומספר יזמים, שהבולט ביניהם הוא יולי עופר. בגין חילוקי הדעות התבקש השמאי, שאול ויסמן, לעשות עבודת שמאות שמטרתה לאזן את הזכויות של הצדדים.

במסגרת דיון משפטי בפני השופט מודריק, העיד שאול ויסמן. במסגרת פסק הדין החליט השופט מודריק למנות שמאי אחר. כשבוע לאחר מכן, התפרסמה כתבה של כתבת העיתון גלובס, אשר תיארה את האירועים ואת פסק הדין.

לטענת ויסמן, הכתבה היוותה לשון הרע, ופגעה בשמו הטוב. בכתב, טען, היו חצאי אמיתות, ציטוטים לא נכונים וקונוטציות שליליות שפורסמו כדי לפגוע בו. לטענתו, התעלם העיתון מרציונלים חיוביים שפורסמו בפסק הדין של השופט מודריק והדגיש, באופן שזעק לקורא, את חובתו.

במסגרת התיקונים לתביעה, הוצא עורך מדור הנדל"ן, משה ליכטמן, מכתב התביעה.

השופטת רייך-שפירא כותבת בפסק דינה: "הקובל לא הצליח להוכיח אף לא לכאורה את אשמת הנאשמים...אני מקבלת את טענת הסניגורים ופוטרת את הנאשמים מלהשיב לאשמה".

שפירא קיבלה את טענת עורך הדין גיל רווה, לפיה הכתבה אינה חורגת מפסק הדין של השופט מודריק, אשר הכיל אמרות קשות נגד ויסמן. כמו-כן ציינה השופטת, כי ויסמן מעולם לא ערער על החלטתו של השופט מודריק, ופסק הדין תקף עד היום.

בנוסף, קיבלה השופטת את טענת עורך הדין רייך לפיה הפניה לקובלנה פלילית פרטית, במקום להליך אזרחי (חוק הוצאת לשון הרע הוא יוצא דופן בכך שהוא מתיר להגיש גם קובלנה פלילית פרטית, בנוסף לתביעה אזרחית). הפנייה להליך הקובלנה הפלילית הפרטית מחייבת את התובע להוכיח את יסודות העבירה - הנפשיים (כוונה לפגוע), והפיזיים (הוצאת לשון הרע).

עורך הדין גיל רווה טען: "עצם הפרסום אינו מוכיח כוונה לפגוע, משום שבין הכתבה לפסק הדין הבדלי ניואנסים דקים בלבד, מהם לא נובעת ולא נלמדת כוונה לפגוע, אף לא לכאורה. לא הובאו ראיות אחרות, או נסיבות נוספות המבססות מסקנה שהפירסום נעשה על-מנת לפגוע, כגון אינטרס אישי או עסקי, שהיה לעיתון, לכתב או למי מהנאשמים נגד הקובל ו/או לנושא הכתבה".

בנוסף טען רווה, כי יש פסול בכך שהתביעה הוגשה נגד העורכים ולא נגד כותבת הכתבה. יתר על כן, הוגשה תביעה נגד משה ליכטמן, אשר כלל לא עבד כעורך המדור בעת פרסום הכתבה.

לגבי אחריותו של עורך גלובס, חגי גולן, טען עורך הדין רווה כי אינו מחוייב לקרוא את כל הכתבות בעיתון, ולכן הוא פטור מאחריות. מי שאחראי לכאורה הוא עורך המוסף באותה העת, אשר כלל לא צורף לתביעה.

עורך הדין, ניסן ויסמן, טען כי אחריות הנאשמים, כעורכי העיתון, היא אחריות אישית ישירה. לדעתו מדובר באחריות מסוג אחריות קפידה, אשר אינה דורשת הוכחה של כוונה. לפי טענה זו, עצם פרסום הכוונה עונה על היסוד הנפשי של הכותבים.

בין השאר טען ניסן ויסמן, כי קלסתרונים שפרסם העיתון מזכירים תמונות של מבוקשים, ומציגים את המופיעים בהם באופן שלילי.

בנוסף טען, כי אי פרסום כתבה מתקנת עשוי להוכיח כוונה פלילית, וכי העיתון פרסם את הכתבה ללא נקיטת אמצעי הזהירות המחייבים. הקובל היפנה לסעיף 17 לחוק הוצאת לשון הרע, לפיו המנעות עורך מפירסום התנצלות שוללת ממנו את טענת תום הלב.

השופטת שפירא החליטה שלא לחייב את העיתון או את שאר הנאשמים בהליך, למרות שדחתה את הטענות של עו"ד רווה כי לויסמן עמדה זכות הערעור בפסק הדין שלו, או שנקיטה בדרך הקובלנה הפלילית הפרטית לא היתה ראויה.

לעומת זאת קבעה השופטת, כי שיהוי בהגשת הקובלנה הפלילית הפרטית פגע פגיעה של ממש בזכותם להליך הוגן.

טענת אין להשיב לאשמה, מאפשרת לבית המשפט לבדוק לאחר תום פרשת התביעה, האם על חזקת החפות שלו ישנה "לפחות עננה שעליו לסייע בפיזורה". למעשה היא מתארת מצב בו טוען הנאשם כי התביעה לא הרימה את נטל ההוכחה הדורש ממנו להתגונן, וכי גם אם ימלא פיו במים, עדיין יהיה קיים ספק סביר בדבר אחריותו לביצוע העבירה.

השופטת שפירא הפנתה לדעתו של השופט גולדברג, לפיה עבירת הוצאת לשון הרע היא התנהגותית, ולא תוצאתית (בניגוד לדעת פרופ' פלר).

בנוגע לטענה כי הציטוט בכתבה היה מלא בחצאי אמיתות, כתבה השופטת כי: "החוק אינו מחייב את הכתב ואת העיתון לצטט מפסק הדין באופן מלא מראשיתו ועד סופו, כשם שאיננו מחייב לעשות שימוש במילותיו של בית המשפט". יתר-על-כן, "כשהפרסום הוא מתוך פסק דין, הכתב, מערכת העיתון ונושאי התפקידים בו, אינם חייבים לנקוט באמצעים לוודא אם האמור בפסק הדין נכון".

בנוגע לאיורים כתבה השופטת שפירא: "מן המפורסמות הוא שהעיתון מרבה להציג איורים של האישים עליהם הוא כותב...אינני מוצאת מדוע רואה בהם הקובל רישום מסוג WANTED...".

כותרות המשנה היו כדלקמן: "החלקה על חוף תל אביב. המתכנן אלי פירסט והשמאי שאול ויסמן, קיבלו שכרם מהיזם יולי עופר", ו-"קו המים הושג בכ-10 מטר, קיבל מודריק את טענת העותרים. ליזמים (עופר והמינהל) נוצר בכך רווח של מאות מטרים רבועים לבניה, ששוויים מיליוני דולרים...בדלת האחורית הכניס וייסמן תוכנית לא רלוונטית שהועילה להגדיל את זכויות היזמים ב-24%". בנוגע לכותרות אלו כתבה שפירא: "ככלל דברים אלו הם אמת בהתאם לקביעות פסק הדין". בהמשך הוסיפה: "הקובל הודה גם בעדותו בפני ששכרו שולם על-ידי מינהל מקרקעי ישראל שהיה אחד היזמים, ובהמשך אף הודה שבעבר קיבל פעמיים שכר ממר עופר".

בהמשך כותבת השופטת: "החלטת השופט למנות שמאי אחר, שיבדוק את טבלאות האיזון שערך הקובל, אומרת דרשני, ומוכיחה כמאה עדים, שאופן עריכתן על-ידי הקובל לא היתה מקובלת עליו".

בסיכום פסק דינה קובעת השופטת, כי היא פוטרת את הנאשמים מלהשיב על האשמה.