היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, הציע לפני מספר שבועות לראש הממשלה, אריאל שרון, להאריך את כהונתו של השופט (בדימ.) יצחק רביבי, בתפקיד יושב-ראש הוועדה לבדיקת מינויים של דירקטורים בחברות ממשלתיות ובגופים ציבוריים.
המדובר באחד התפקידים המעניינים והחשובים בסקטור הציבורי, שכן כמעט כל מינוי בכיר בסקטור הציבורי והממשלתי מחייב את אישור הוועדה. וזו - במיוחד אחרי פסיקת בית המשפט העליון - עתירת סמכויות וכוח. די בכך שהיא תטיל ספק בכשירותו של מועמד, כדי ליירטו מהתפקיד שבו חשק.
רובינשטיין המליץ לשרון על רביבי, בהסתמכו על סעיף קטן בחוק החברות הממשלתיות, הקובע כי ראש הממשלה ימנה את יושב-ראש הוועדה בהסתמך על המלצת היועמ"ש. סעיף זה בחוק, עלול לייצור מצב לא בריא, לפיו יושב-הראש שממונה חייב את נאמנותו ליועמ"ש. מכאן קצרה הדרך לדחיית מינויים ו/או קידום מינויים, ביקרם חפצים קודקודי התביעה בישראל. וחברים, כידוע, יש גם בירושלים.
אך לא זה ענייננו כאן. יודגש כבר כאן: רביבי נחשב איש ראוי. הוא מקצועי ונחשב ישר וקפדן. ואילו מעלות שבמקומותינו אינן נחשבות לדבר מובן מאליו. ובכל זאת, התמיהה שאפשר להשמיע בקול רם, בעיתוי זה, היא זו: הכיצד ממליץ היועמ"ש על מינוי של אדם שימלאו לו 74 שנים ב-21 באוקטובר 2002. ובמילים פשוטות: מדוע לא ימונה איש צעיר יותר לשאת בנטל זה. האין במערכת הציבורית ו/או הפרטית שום אדם אחר?
עניין זה מקבל משנה חשיבות דווקא בשל התנהלותה של הוועדה בראשה עומד יצחק רביבי. במאי 2002 קיבלה הוועדה החלטה, לפיה יוסף בראל (67) לא יוכל להתמנות לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, אלא במידה והוא יוגדר כ"חיוני שאין לו תחליף". בראל, כמצויין לעיל, צעיר מרביבי בשבע שנים. למרות זאת, מפאת "גילו המופלג", הוא נדרש למעלות מיוחדות.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה