משפטי ההינתקות עדיין נמשכים

בית המשפט העליון קיבל (31.10.06) באופן חלקי את ערעורו של תושב בית-אל המואשם בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו וחבלה בכוונה מחמירה. השופטים לוי חיות וחשין, סברו כי העונש שקיבל האיש איננו מידתי והחליטו על הקלה בעונשו.

ביום 13.07.05, לאחר החלטת הממשלה, נכנס לתוקפו צו אלוף פיקוד הדרום שהטיל סגר על גוש קטיף ומנע אליו כניסה של אזרחים שאינם תושביו הקבועים. ב-31.07.05, הגיע האיש, עובד של הסוכנות היהודית ודוקטורנט באוניברסיטת באר-שבע למחסום כיסופים, בדרכו חזרה מביקור אצל משפחתו, ששהתה בגוש כאות הזדהות עם מאבק התושבים שם.

למרות בקשת החייל במחסום, סרב האיש להציג את תעודת הזהות שלו כאות מחאה על הסגר שהוטל על התושבים. מששמע כי החייל קורא לשוטר, החל בנסיעה לכיוון היציאה מהמחסום. על-פי כתב האישום, נאלץ החייל לקפוץ הצידה. השוטר ניסה לעצרו בצעקות ובסימני ידיים, אך האיש המשיך בנסיעתו, בכוונה להתנגד לעיכובו או למעצרו. השוטר שהבין שמדובר באזרח יהודי ולא במפגע, החליט בכל זאת לקפוץ על מכסה המנוע של הרכב על-מנת לעוצרו בכל מחיר. לטענתו, כתוצאה מכך "נגרמו לו כאבים בגב התחתון ובצוואר".

האיש נעצר והואשם בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו ובחבלה בכוונה מחמירה. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע קבע כי "מדובר בעבירות חמורות ביותר, וכי על בית המשפט להעביר מסר באמצעות ענישה הולמת", וגזר עליו עונש של שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, שניים עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים ופסילה מלקבל ולהחזיק ברישיון נהיגה למשך שש שנים.

בערעור שהגיש לבית המשפט העליון, טען האיש כי נבהל כשהגיע למחסום וכי הוא לא התכוון לפגוע באף שוטר או חייל. לטענתו, בית המשפט החמיר איתו על בסיס כתב האישום המקורי שבו צוין המושג "חבלה בכוונה מחמירה", וכי בכתב האישום המתוקן לא יוחס לו כל כוונה לגרום חבלה לאנשי כוחות הביטחון. הוא הפנה את השופטים לתסקיר שירות המבחן, אשר המליץ באופן חד-משמעי על ביטול הרשעתו. עוד טען האיש כי האירוע הותיר בו רושם קשה, פגע בו, היווה חוויה מרתיעה, וכעת הוא עורך חשבון נפש עם עצמו.

אשר לתקופת הפסילה של רישיונו, טען האיש, כי מדובר בתקופה בלתי מידתית. לטענתו, אין כל סכנה בנהיגתו. עוד טען בעניין זה, כי פסילה זו תגרום לו נזק גדול, שכן הוא מתגורר עם משפחתו ביישוב מרוחק, ורכבו נחוץ לו ולמשפחתו כדי לנהל אורח חיים תקין, בכלל זה הסעת שניים משמונת ילדיו לגני ילדים, ושלושה אחרים - לבתי ספר שונים.

מנגד, טענה המדינה, כי למרות שהחשוד הינו אדם נורמטיבי ו"חריג לנוף הפלילי", עובדות המקרה מחייבות את "הסטיגמה של הרשעה". לטענת המדינה, לא רק המערער נבהל, אלא גם החיילים והשוטרים, נכנסו לבהלה. עוד הוסיפה המדינה, כי לא מספיקה במקרה זה ההרתעה האישית, אלא יש גם מקום להרתעה כללית.

כאמור, קיבלו השופטים את הערעור באופן חלקי והחליטו לקצר את תקופת פסילת הרישיון משש שנים לשנה אחת. בפסק הדין כתבו השופטים, כי "אמנם המערער השתמש ברכב, שהינו כלי העשוי להיות מסוכן, באופן העלול לממש את פוטנציאל הסכנה שבו. ואולם, מהות העבירה - הגם שחמורה היא - אינה מצביעה על פוטנציאל סיכון הטמון בנהיגתו של המערער באופן כללי".

יחד עם זאת, החליטו השופטים לדחות את בקשתו של האיש לביטול הרשעתו והותירו את עונש המאסר על כנו. את החלטתם נימקו בכך שלמרות שהנסיבות "אינן ממקמות את מעשיו של המערער ברף הגבוה של העבירה החמורה מבין השתיים שבהן הורשע - חבלה בכוונה מחמירה - אך עדיין מדובר בסוג עבירה ובנסיבות שלא ניתן להשלים עמן, ואין הן מאפשרות, לדידנו, הימנעות מהרשעה".