האם יש מה לעשות נגד ה"ספאם"?

"מכת המדינה" של שיגור הפקסים והודעות הדואר האלקטרוני הפרסומיים באה לארצנו אך ורק בשל כדאיות כלכלית. עלות שיגור הפקס היא אפסית והפרסום זוכה לחשיפה מלאה כך שהמפרסמים יוסיפו ויטרידו את האזרח הקטן כל עוד תהיה להם כדאיות כלכלית לכך

בשנים האחרונות פשטה בישראל תופעת הדיוור הישיר באמצעות דואר אלקטרוני ופקסים. עשרות אלפי תשדורות דואר אלקטרוני ופקס פרסומיות מגיעות לתיבות הדואר האלקטרוני ומכשירי פקס פרטיים ועסקיים בכל יום (ובמיוחד בכל לילה) ומשבשות את שגרת יומם ולילם של הנמענים.

שלא באשמתם, מוצאים עצמם רבים "מותקפים" על-ידי תשדורות שלא הזמינו מעולם. עו"ד תומר ריטרסקי - מומחה לדיני נזיקין, מציע לקוראי Nfc מספר דרכי התמודדות עם התופעה ומסביר על היבטיה החוקיים.

עו"ד ריטרסקי, מה המצב החוקי כיום בסוגיה זו?

חוק הגנת הפרטיות קובע, כי דיוור ישיר הוא פנייה אישית לאדם (לרבות חברה), בכתב, בדפוס, בטלפון, בפקסימליה, בדרך ממוחשבת או באמצעי אחר, בהתבסס על השתייכותו לקבוצת אוכלוסין, שנקבעה על-פי איפיון אחד או יותר של בני אדם או חברות ששמותיהם כלולים במאגר מידע. עוד מוסיף וקובע החוק, כי "לא ינהל אדם ולא יחזיק מאגר מידע המשמש לשירותי דיוור ישיר, אלא אם כן הוא רשום בפנקס מאגרי המידע ואחת ממטרותיו הרשומות היא שירותי דיוור".

על-פי חוק, על המנהל או המחזיק מאגר מידע המשמש לשירותי דיוור ישיר, להחזיק ברשותו רישום המציין את המקור שממנו קיבל כל אוסף נתונים המשמש לצורך מאגר המידע ומועד קבלתו, וכן למי מסר כל אוסף נתונים כאמור.

איזה כלי נותן החוק לנמען של אותו דיוור ישיר בכדי למנוע קבלת הודעות שאינו מעוניין בהן?

כל אדם זכאי לדרוש, בכתב, מבעל מאגר מידע המשמש לדיוור ישיר, שמידע המתייחס אליו יימחק ממאגר המידע. כמו-כן זכאי כל אדם לדרוש, בכתב, מבעל מאגר המידע המשמש לשירותי דיוור ישיר או מבעל מאגר המידע שבו מצוי המידע שעל-פיו בוצעה הפניה, כי מידע המתייחס אליו לא יימסר לכל גוף שהוא.

האם זו הוראה שניתנת לאכיפה או לפיצוי במקרה שהיא מופרת?

עם קבלת ההודעה, על בעל מאגר המידע לפעול בהתאם לדרישה ולהודיע לאדם, בכתב, כי פעל על פיה. לא הודיע כאמור בתוך 30 ימים מיום קבלת הדרישה, רשאי האדם שהמידע מתייחס אליו לפנות לבית משפט השלום כדי שיורה לבעל מאגר המידע לפעול. פעולה בניגוד לאמור מהווה עוולה נזיקית ברת פיצוי.

עד כאן זה נשמע מאוד פשוט, אם כך מדוע בפועל תופעת ה"ספאם" כה נפוצה?

הבעיה היא שבמקרים רבים עושים משגרי המסרים ניסיונות בלתי מבוטלים שלא לחשוף את זהותם (אלא את זהות המפרסם בלבד). כך למשל ייתקל הנמען במקרים רבים במספר פקס פיקטיבי או בלתי מזוהה ובצורות הסוואה שונות של זהות השולח. במירב המקרים גם פנייה טלפונית (אם צוין טלפון) לא תביא לפתרון הבעיה.

כיצד בכל זאת ניתן לפעול נגד אותם מפיצי "ספאם" מתוחכמים?

לניזוקים מאותם הודעות "ספאם" כדאי לשקול ברצינות הגשת תביעה כנגד משגר הפקס ובמידה ולא ניתן לזהותו, כנגד המפרסם המופיע בו כ"שולח" או "מעוול במשותף" העשוי לשאת אף הוא באחריות. את התביעה ניתן להגיש בבית המשפט לתביעות קטנות או בבית משפט השלום.

האם הגשת תביעות יכולה לצמצם את התופעה?

"מכת המדינה" של שיגור הפקסים והודעות הדואר האלקטרוני הפרסומיים באה לארצנו אך ורק בשל כדאיות כלכלית. עלות שיגור הפקס היא אפסית (במיוחד בהשוואה לעלות דיוור ישיר בדואר) וזולה ממנה היא שליחת הודעת דואר אלקטרוני, והפרסום זוכה לחשיפה מלאה כך שהמפרסמים ומשגרי הפקסים יוסיפו ויטרידו את האזרח הקטן כל עוד תהיה להם כדאיות כלכלית לכך. מגמה חדשה, רצויה וראויה של הגשת תביעות אזרחיות לפיצוי עשויה בהחלט להביאם לשנות את דעתם.

האם נעשים ניסיונות לשפר את המצב מבחינה תחיקתית?

בהחלט. המחוקק גילה באחרונה שלשון החוק לוקה בחסר, וכי הוא אינו מספק מענה הולם לחדירה החוזרת ונשנית לחייהם של האזרחים. נראה כי המחוקק לא השכיל לצפות "מגיפה" של פרסומי פקס (או את השלכותיה) וכי את ההודעה ה"פשוטה" שעל הניזוק למסור לשולח כדי שזה האחרון יחדל ממנהגו - יהא עליו למסור לעשרות שולחים.

מובן מאליו כי הדבר הפך את לשון החוק לפלסתר וכי האמצעי היחיד שעשוי לעמוד עתה לאזרח כנגד אותה פגיעה בשגרת חייו הינה תביעת פיצויים.

אולם, עד לתיקון החוק, ראוי כי הניזוקים יפסיקו להבליג לחדירה הגסה לפרטיותם והשחתת זמנם וכספם, וישיבו מלחמה שערה. שהרי אם כבר משחיתים את זמנכם, לפחות שישלמו לכם על כך, מסכם ריטרסקי.

צילום: מחשב אישי. מוצף בהודעות "ספאם"