בוטל האישום נגד נדיה מטר

בצעד נדיר הורה (א', 10.9.06) שופט בית המשפט השלום בירושלים, דוד מינץ, על מחיקת כתב האישום שהגישה המדינה נגד נדיה מטר, העומדת בראש תנועת הימין החוץ-פרלמנטרית "נשים בירוק". השופט מינץ קבע בפסק דינו, כי "כל אימת שמדובר בחופש הדיבור, אין החוק הפלילי, מהווה כלי נכון ואפקטיבי".

כתב האישום ייחס למטר עבירה של העלבת עובד ציבור וזאת עקב שליחת פקס בתאריך 19.9.04 לביתו של יונתן בשיא, שמונה אז לעמוד בראש מנהלת סל"ע, ובו נכתב "האמת היא שאתה גרסה מודרנית של היודנראט - בעצם גרסה הרבה יותר נוראה, כי אז בשואה, הדבר נכפה על אותם מנהיגים יהודים ע"י הנאצים ומאוד קשה לנו היום לשפוט אותם. היום אין אחד שעומד עם אקדח ליד רקתך ומכריח אותך לשתף פעולה עם הדפורטאציה של יהודי גוש קטיף וצפון השומרון".

סניגורה של מטר, עוה"ד יורם שפטל, טען בבית המשפט, כי עצם הגשת כתב אישום מסוג זה נגד מטר מהווה "אכיפה בררנית" מטעמים פוליטיים ומהוה אפליה ולפיכך למטר עומדת טענה של "ביטול כתב האישום מן הצדק".

שפטל הביא כסיוע לדבריו מספר מקרים שבהם נמנעו הפרקליטות והיועמ"ש להגיש כתבי אישום בשל עבירה זו של העלבת עובד ציבור. אחד המקרים היה בפרשה שבה נמנע היועץ המשפטי לממשלה דאז וכיום שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, מלהגיש כתב אישום נגד הרב עובדיה יוסף שהטיח כלפי עובדי ציבור, לדידו של שפטל, דברים חמורים פי כמה מהדברים שיוחסו למטר.

הרב יוסף צוטט כאומר "אלו קוראים את עצמם בית משפט עליון? לא שווים. בבית משפט תחתון צריך לשים אותם. הם, בשבילם ברא את כל הייסורים שבעולם. כל מה שישראל סובלים, רק בשביל הרשעים האלה. ריקים ופוחזים. שפחה כי תירש גבירתה. מה הם יודעים? ילד שלנו בן 7-8 שנה יודע יותר טוב מהם ללמוד תורה".

"תת תרבות הויכוח הציבורי בישראל היא כזו שנאמרים בה על-ידי אישי ציבור רמי מעלה, בעבר ובהווה, דברים חמורים בהרבה מהדברים המיוחסים לנאשמת", טען עו"ד שפטל.

מנגד טען בא-כוח המדינה, כי במדיניות התביעה קיימת אבחנה בין עובדי ציבור לנבחרי ציבור. בעוד שכנגד מי שמטיח דברי עלבון כלפי נבחר ציבור, ננקטים זהירות וריסון בהגשת כתב אישום, הרי ששונה המדיניות שעה שמדובר בעלבונות המופנים כלפי עובדי הציבור האמונים על ביצוע החלטותיהם ומדיניותם של נבחרי הציבור. עוד נטען, כי הטענה שהמניע העומד מאחורי הגשת כתב האישום הוא פוליטי טעונה הוכחה, ואין בכוחה להדוף את האשמה מעל פני הנאשמת על הסף.

השופט מינץ קיבל את טענותיו של שפטל וקבע, כי "לטעמי הדברים המיוחסים לנאשמת כלפי מר בשיא, חרף חומרתם, שונים בתכלית (לקולא) מהדברים שאמר הרב יוסף, הן כלפי שופטי בית המשפט העליון והן כלפי השר לשעבר שריד. שוני זה מתבטא הן בחומרת הדברים, הן בעוצמתם והן בהשפעה שיש להם על הציבור הרחב".

השופט הוסיף וקבע, כי "תחושת הצדק במקרה זה אכן נפגעה. החוק נאכף כנגד הנאשמת, אך לא כנגד אחרים שעשו מעשים חמורים ממנה". מינץ הוסיף וציין, כי "הסיבולת הציבורית כפי שהיא מיוצגת על-ידי התביעה הכללית יכלה לשאת את כינוי שופטי בית המשפט העליון כרשעים, ריקים, פוחזים, סוררים ומורים ובועלי נידות. היא יכלה לשאת את כינוי שר בישראל כהמן צורר היהודים... יכולה לשאת אפוא, כינוי ראש המנהלת 'יודנראט'".

לסיום הוסיף השופט ציטטה של היועמ"ש דאז אליקים רובינשטיין אשר אמר בהזדמנות אחרת, כי "המשפט הפלילי אינו יכול להיות הפתרון לכל חולי בחברה הישראלית. השתלחות חסרת רסן היא לדאבוננו עניין של יום יום במציאות הישראלית... כל אימת שמדובר בחופש הדיבור אין החוק הפלילי מהווה כלי נכון ואפקטיבי."

היות שכך, הורה מינץ באופן חסר תקדים על מחיקת האישום נגד מטר.