ביה"ד פסל מקורבים שמונו ע"י לשכת הרב מצגר

"אם אמנם, מדובר בגוף המנוהל באופן בלעדי ועצמאי... מדוע מגלה הרב הראשי עניין כה רב במצבה הכספי של הרבנות לכשרות ארצית, ובדוחות הכספיים שלה?"

בית הדין האזורי לעבודה בירושלים הורה לרבנות הראשית להחזיר לעבודתם את עובדי הרבנות לכשרות ארצית שפוטרו לפני שנתיים וחצי. בפסק הדין קובע בית הדין בראשות השופטת פרוז'ינין, כי לא היתה הצדקה לפיטוריהם. בית הדין הורה להחזירם לאלתר לעבודה ולשלם להם שכר מלא, לרבות הפרשות סוציאליות מיום הפיטורים שנעשו שלא כדין ועד ליום בו יוחזרו לעבודה. בית הדין גם הורה על הפסקת כהונתם של הרב שניאור זלמן רווח והרב יוסף מינסקי, עוזרו לשעבר של הרב מצגר, שאותם מינה הרב מצגר במקומם.

"אמנם אכיפת יחסי עבודה אינה דרך המלך, אולם במקרה זה סבורים אנו כי מן הראוי להחזיר את התובעים לעבודתם. פיטוריהם של התובעים לוקים בפגמים חמורים ביותר הן בפן המהותי והן בפן הפרוצדורלי", נכתב בפסק הדין, שחייב את הנתבעים לשלם לתובעים הוצאות בסך 10,000 ש"ח.

בכך קיבל ביה"ד את טענתם של עורכי הדין ישעיהו אברהם ומשה בן דוד, לפיה התנערות הרבנות הראשית מאחריותה כמעביד, כמוה כהפרת הוראות חוק איסור הונאה בכשרות, שאינן מאפשרות לחברה פרטית ליתן תעודות הכשר.

משה סלומון, מנכ"ל הרבנות לכשרות ארצית, והרב יוסף שרמן, שהוסמך להעניק תעודות כשרות ולחתום על כאלו שהונפקו על-ידי הרבנות לכשרות ארצית, הועסקו על-ידי חברה פרטית, שבשל בעיות תקציביות ואי יכולתה לממן את פעילות הרבנות לכשרות ארצית, פעלה הרבנות הראשית באמצעותה.

בתביעה שהגישו ראשי הרבנות לכשרות ארצית המפוטרים עולה כי חברת י.א., חברת-בת של דנאל - שעיקר עיסוקה הפעלת כוח אדם העוסק בשירותי השגחה וכשרות - היא המפעילה הבלעדית של הפרויקט/מפעל המכונה "הרבנות לכשרות ארצית", שהוקם בשנת 1998 כדי לתת תעודות כשרות במקומות שבהם אין רב מקומי מכהן.

לטענת באי כוחם של השניים, עורכי הדין אברהם ובן דוד, ממשרד בן דוד, אברהם, הכהן, המתמחה בין היתר במינהל ציבורי, פיטורי סלומון והרב שרמן, נעשו שלא כדין ומשיקולים זרים, על-מנת שאנשי לשכת הרב הראשי יונה מצגר יוכלו למנות מקורבים תחתם.

הרבנות היא המעביד

בית הדין קבע כי למרות הרושם שניסתה הרבנות הראשית ליצור, כאילו השניים אינם עובדיה, אלא עובדי חברה פרטית, הרבנות הראשית היא היא המעביד של התובעים. לדעת השופטים, מעורבותה הרבה של הרבנות הראשית בכל פעילות הרבנות לכשרות ארצית מצביעה על כך שהמעביד האמיתי בהתקשרות בין הצדדים היתה הרבנות הראשית, אשר מילאה תפקיד ראשי, וניהלה את הרבנות לכשרות ארצית ביד רמה.

השופטת אף מביעה תמיהה על הרב הראשי מצגר, וכותבת: "אם אמנם, מדובר בגוף המנוהל באופן בלעדי ועצמאי... מדוע מגלה הרב הראשי עניין כה רב במצבה הכספי של הרבנות לכשרות ארצית, ובדוחות הכספיים שלה? ואכן אין מדובר בהתעניינות גרידא. ביום 30.11.2000 דנה הרבנות הראשית בעניינה של הרבנות לכשרות ארצית, וקיבלה החלטות שונות הנוגעות לתקציבה".

עוד סבור בית הדין, כי הרבנות הראשית ראתה את הרבנות לכשרות ארצית לא כגוף עצמאי אלא כגוף, מחלקה או יחידה, הכפופים אליה ישירות, וכי אין מדובר ב"זיקה" כטענת המדינה, אלא בכפיפות לכל דבר ועניין, הנוגעת אף לתפקודם של התובעים ולפיקוח על עבודתם.

ניתן אפוא ללמוד מפסק הדין כי כאשר המדינה מעסיקה עובד דרך חברת כוח אדם, אך היא זו שבוחרת אותו לתפקיד ומחליטה על הפסקת עבודתו, אין היא יכולה לטעון שאינה המעביד. עם זאת, לא קבע בית הדין כי הם זכאים למעמד של "עובד מדינה" ולא נדרש לסוגיה זו.