קנדה: שליחי העלייה חוזרים לארץ

לכל דבר טוב, נאמר, יש סוף. וכך עברו חלפו על דינה גידרון שנתיים של עשייה ציבורית ענפה בתפקיד של שליחת העלייה מטעם הסוכנות היהודית. דינה הגיעה ב- 2004 לטורונטו מהמגזר הפרטי שם ניהלה בהצלחה חברה לייעוץ ארגוני. התפקיד אותו היא מסיימת בימים אלה התאים לה ככפפה ליד. היא עצמה "עשתה" עלייה מאנגליה בהיותה בת 9 ורואה מתוך תפיסה ציונית חשיבות בחיזוק הקשר בין ישראל ליהדות הגולה.

בשיחה עם "שלום טורונטו" מסכמת דינה בסיפוק רב את הישגיה בתחום עידוד העלייה לישראל ולא פחות חשוב בהעלאת העלייה כסוגיה המצויה על האג'נדה של הקהילה הישראלית והיהודית כאחת. גולת הכותרת של פעילותה הייתה באמצע אוגוסט עת ליוותה את 142 העולים החדשים מטורונטו בדרכם להשתקע בישראל. "המהלך שיזמתי מטעם משרד העלייה ובשותפות אסטרטגית עם ארגון נפש בנפש חימם את הלב כאשר ראיתי את הגשמתו הלכה למעשה ברגע הפרידה בשדה התעופה של טורונטו", היא מספרת בהתרגשות.

ולא היה זה ההישג היחיד. בשנת 2005 עלו לישראל במסגרת זו כמאתיים יהודים מטורונטו. הצלחת פרויקט העלייה, היא מדגישה, נמדדת בראש ובראשונה במספרי העולים, אך אין זה המדד היחיד. הכיסוי התקשורתי הנרחב בתקשורת הכללית, ודווקא על-רקע המלחמה בלבנון, מחזק את המסר של ההזדהות עם מדינת ישראל.

סיוע נדיב לעולים

שליח עלייה נתפס בדרך כלל בציבור כתפקיד יוקרה. לא רבים יודעים, כי מדובר בעבודה סיזיפית יומיומית, המחייבת אינטראקציה טובה עם קהילת היעד ובניית מערכות קשרים ואמון הדדי בקהילה. "בתקופה בה שימשתי שליחת עלייה נפגשתי עם לא פחות מ- 1,000 איש מאנשי הקהילה ומתוכם כחמש מאות עלו לישראל בסופו של דבר", מציינת דינה בגאווה. לדבריה, תכלית העבודה השיטתית של שליח העלייה היא בראש ובראשונה לסלול מסילות לליבם של אנשי הקהילה ולהפוך את נושא החזרה למולדת ללגיטימי בעיניהם. רבים חושבים על עלייה, אך חסר להם גורם מדרבן, שיכוון אותם ויעניק להם ביטחון בתהליך המורכב, וזו בדיוק נקודת ההתערבות של שליח העלייה.

על הקשר עם הפדרציה היהודית, הקונסוליה ושאר הארגונים היהודיים והישראלים בקהילה יש לדינה רק מילים טובות ושבחים. "טד סוקולסקי סייע רבות לעלייה, הקונסוליה הקלה את הטיפול בויזות, אל-על סייעה רבות בהטסת העולים (המקבלים כרטיס חד-כיוון בחינם), בנק לאומי העניק חסות לאירועים של משרד העלייה". ואלה, היא מדגישה, רק דוגמאות שעל קצה המזלג להתגייסות הקהילה לסייע למטרה זו.

עוד מציינת דינה, כי פעלה במסגרת תפקידה גם לקדם תוכניות שונות שנועדו לחזק את הזיקה בקרב צעירים יהודים למדינת ישראל. כך לדוגמה, צעירים בגילאי 18-28 נשלחים לתקופת התנדבות של חודשיים ב"מגן דוד אדום", אחרים משולבים בתוכנית "מרווה", שבה עוברים הצעירים "מיני טירונות" בגדנ"ע, בה לומדים פרקים בידיעת הארץ, ניווטים ומיומנויות בסיסיות. תוכנית אחרת מאפשרת לבוגרי אוניברסיטאות לעשות את הסטאז' במשך חצי שנה בהתנדבות בעבודה בחברות, בכלי התקשורת, בבית המשפט העליון, בכנסת, במרכזי קליטה, בבתי ספר ועוד. כל ההוצאות בתקופה זו ממומנות על-ידי משרד הקליטה. הנחת העבודה הינה, שעצם החיים בישראל, ולו לתקופה קצרה, ויצירת הקשרים האישיים עשויים להקל בסופו של דבר את ההחלטה לעלות לארץ.

תוכנית אחרת, הנקראת ELITE ACADEMY מיועדת לתלמידי תיכון בכיתות י'-יב' והיא מאפשרת להם ללמוד בבתי ספר בישראל מבלי להתחייב בהכרח לשרות צבאי. תלמידים בעלי אזרחות ישראלית, הלומדים עד כיתה יא' רשאים לחזור לקנדה ולא יידרשו להתגייס אלא אם יחליטו להשלים את לימודי התיכון בישראל. תלמידים, בעלי אזרחות קנדית בלבד, פטורים משרות בצה"ל לאחר כיתה יב'. בית הספר מוסינזון בהוד השרון נוהג לקלוט את התלמידים הקנדים, הנהנים מסיוע נדיב במיוחד של הסוכנות היהודית ומשרד החינוך. כל ההוצאות הכרוכות בלימודים, במגורים בפנימייה ואפילו בטיסות לישראל וחזרה לקנדה ממומנות במלואן ע"י המדינה.

אין ירידה בעלייה

משרד הקליטה, מציינת דינה, אינו חוסך מאמצים כדי להשיב את הישראלים הביתה. ילדים שנולדו בקנדה להורים ישראלים ולהם אזרחות כפולה יקבלו זכויות והטבות הדומות לאלה של עולה חדש. מי שנולד בישראל ועקר ממנה לחו"ל לפני גיל 14 יהיה זכאי לקבל סטטוס של "קטין חוזר" (הדומה למעמד של עולה חדש) גם אם יחליט לעשות עלייה בגיל 60. משפחה, שאחד ההורים בה ישראלי, תיחשב כולה כמשפחת עולים אם תחליט לחזור לארץ.

למרות המצב הביטחוני ההפכפך בישראל, היא מדגישה, לא ניכרת ירידה ברמת הנכונות של ישראלים לחזור לישראל אם לצורכי השתקעות מחודשת או לצורך גיוס לשרות מילואים. ב"גרעין צבר" האחרון, שהינו פרויקט משותף למשרד הקליטה, הבית הישראלי והצופים, היה מקרה מעניין. אחד הצעירים, בן להורים קנדים ונכד לניצולי שואה, חש זיקה עמוקה לישראל עוד מילדות בעקבות הסיפורים ששמע בבית על מוראות השואה. הוא ביקר בישראל, התאהב במדינה והחליט לכרוך בה את גורלו.

ב- 9 באוגוסט יצא עם חברי הגרעין לישראל בעיצומה של המלחמה בלבנון. והוא לא היחיד. צעירה קנדית, רקדנית בלט מצטיינת, יצרה קשר עם הבלט הישראלי ולאחר שהתקבלה לעבודה החליטה לעלות לישראל במהלך אוגוסט. גם היא נרתעה מהמצב הביטחוני והוריה תמכו בה לאורך כל הדרך.

דינה מתרגשת לחזור לארץ לאחר שנתיים של היעדרות. את אווירת הדאונטאון וצילו של מגדל ה- CN TOWER שנשקף מחלונה היא מחליפה בנוף הרי ירושלים בישוב צור הדסה. לישראלים המתגוררים בקנדה ונמצאים "על המזוודות" היא מייעצת לעשות את הצעד המתבקש ולקבוע פגישה עם הנציגים הישראלים הרשמיים. כל מי שפותח תיק עלייה, היא מציינת, זכאי להנחה של 20% בטיסה לישראל לצורך נסיעת גישוש לבדיקת אפשרות עליה לארץ.

הבית הישראלי

דיוויד, בעלה של דינה, ששימש כמנהל "הבית הישראלי" בטורונטו, רואה בתום שנתיים בתפקיד ברכה בעמלו. כאיש מקצוע בתחום הפסיכולוגיה החברתית (ולשעבר רע"ן התנהגות אוכלוסיה בפיקוד העורף) הוא סבור, כי המניע המרכזי לחזרה ולעליה לישראל טמון בחיפוש משמעות לזהות היהודית. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בקרב משפחות אמידות, העולות כאיש אחד לארץ ב"אמצע החיים". ההורים במקרים רבים מגיעים למסקנה לפני כניסת הילדים ללימודי התיכון, כי המקום הנכון להבטיח את הזהות היהודית והישראלית של הילדים הינו ישראל. אחת הישראליות החוזרת, שניהלה סוכנות נסיעות מצליחה בקלגרי, מספר דוד, ציינה בשיחות ההכנה לקראת החזרה לישראל, כי ישבה על "סיר הבשר", אך תמיד ידעה שמקומה האמיתי בישראל כאשר הילדים יגדלו.

גם הצעירים, מוסיף דיוויד, מחפשים משמעות ולצידה גם חיים עשירים יותר ו"מלאי אקשן" כפי שרק ישראל יכולה להציע. לעומתם, בדור המבוגר המוטיב הדומיננטי הוא הנוסטלגיה והגעגועים לארץ. הילדים כבר פרחו מהקן ותחושת הבית והריחות המוכרים של הילדות מכריעה ומחזירה אותם למולדת.

לפני כחודשיים היה עד דיוויד לסיפור עלייה מרגש במיוחד. יהודי מבוגר פנה ל"בית הישראלי" בבקשה שיסייע לו ולאשתו לעלות לארץ. "אישתי, ניצולת גטו וורשה, חולה באלצהיימר והבטחתי לה שאביא אותה לישראל עוד בחייה", הוא הסביר בהתרגשות. בוקר אחד, מספר דיוויד, הוא התקשר ואמר כשהוא מתייפח בבכי: "פספסתי את הרכבת. מצבה הידרדר והיא איננה מכירה אותי עוד". בפעולת בזק הוסדרה לו ולאשתו טיסה לישראל למחרת. נחמה פורתא הייתה לו כאשר אשתו התאוששה זמנית והספיקה להיות מודעת ולו לזמן קצר שהספקיה לחזור למולדת.

"הבית הישראלי", שהוקם בטורונטו לפני כשנתיים במימון משרד הקליטה, היה בבחינת מהפכה תפיסתית ביחס של המדינה כלפי "היורדים". הממסד הגיע להכרה, כי יש צורך לארגן את הקהילות הישראליות הגדולות בחו"ל ולקרבן לישראל, גם אם אין הישראלים מתעתדים לחזור לארץ בטווח הזמן המיידי.

מאות אלפי דולרים בשנה משקיעה המדינה בקנדה כדי לקדם פעילות המחזקת את הזיקה לישראל ובין היתר מסייעים להבאת להקות (דוגמת הגבעטרון), נערכים טקסים לאומיים (יום העצמאות ויום הזיכרון), ערבי ראיונות ועוד. לדברי דיוויד, שיתוף הפעולה עם הגורמים הישראלים היה מכפיל כוח והדבר בא לידי ביטוי בולט בארגון אירועי יום העצמאות של ישראל, שנחלו הצלחה אדירה. וכמו בכל מקום, הקהילה הישראלית איננה מקשה אחת ובקרבה פועלות תת קבוצות, המושכות לכיוונים מנוגדים. המשותף להן היא הגאווה בישראל וכן גם הקשר העמוק לארץ.