סוף הקריירה של אולמרט

צ'רלס קראוטהמר, מבחירי הפובליציסטים האמריקנים וידיד ישראל מובהק, פרסם מאמר המבשר, אולי, את תחילת סוף הקריירה הפוליטית של אהוד אולמרט.

הנה תקציר:

מנהיגי ישראל כנראה אינם מבינים, כיצד כשלון צבאי של צה"ל בלבנון יכול להיות הרסני ליחסי ישראל עם אמריקה, קו החיים החיוני ביותר שלה.

באמריקה שואלים תמיד, מה עשיתם בשבילנו בזמן האחרון? והנה, קבלתם הזדמנות יוצאת מן הכלל להוכיח את עצמכם, על-ידי תרומה רצינית למלחמתה של אמריקה נגד הטרור. כי אמריקה זקוקה למפלה מכרעת של החיזבללה, שהינו אויב רציני ביותר של ארצות הברית. להזכיר, בשנת 1983 טבח הארגון הזה 241 חיילים אמריקנים. יתר על כן, החיזבללה הוא היום הקצה החותך של אירן תוקפנית, רעבה לאטום, והיא גם בחוד החנית של האיסלאם הרדיקלי, שאמריקה שרוייה במלחמה נגדו.

מכאן, ההזדמנות הנדירה שנקרתה לישראל, להראות מה היא מסוגלת לעשות בעבור הפטרון האמריקני הגדול שלה, מפני שמפלה לחיזבללה היתה מנחיתה מכה אדירה לאירן, גם פסיכולוגית וגם אסטרטגית. ארה"ב סמכה על יכולתה של ישראל לעשות את העבודה, אך התאכזבה. ראש הממשלה אהוד אולמרט סיפק הנהגה בלתי יציבה וחסרת ביטחון. באיוולתו, הוא סמך על הכח האווירי בלבד, סרב לבקשת הגנרלים שלו למיתקפה יבשתית, ואח"כ חזר בו. הוא הרשה לישיבות הקבינט שלו להתפרסם בציבור באמצעות מיני הדלפות, שלא ראו כמותן בשום הנהגה מלחמתית. מחלוקות בקבינט שודרו לעולם, כמו תלונתו של אולמרט בעצמו: "אני עייף. בלילה האחרון לא ישנתי בכלל (הארץ: .28.7).

חתירתו של אולמרט להשיג נצחון בזול מסכנת לא רק את המבצע בלבנון, כי אם גם את האמון שנתנה אמריקה בישראל. האמון הזה - ומערכת היחסים שהאמון הזה יוצר - חשובים לשרידתה של ישראל כמו הצבא שלה. דומה, שאולמרט המבוהל אין לו מושג מזה.

עד כאן דבריו של קראוטהמר. האיש הזה מרושת היטב במרכז השלטון בוושינגטון, ומה שהוא אומר, משקף את מה שהוא שומע שם. גם ממקורת אחרים באמריקה דלף או הודלף, שאמריקה הסכימה להציע, ביחד עם צרפת, הצעת החלטה למועצת הביטחון הפוגעת קשות בישראל, מפני שנואשה מן התקווה שצה"ל עוד יצליח לחולל בלבנון מיפנה ולהפוך את הקערה על פיה. לאמריקה יש אמצעים לראות ולדעת, מה מתחולל משני צידי הגבעה של מלחמת צה"ל והחיזבללה, ואם מרגליה ומשקיפיה הגיעו למסקנה הזו, פירושו, שהם רואים מלחמת יום כיפור שנייה בלי חציית התעלה.

חצרו של אולמרט הגיבה לא בהודאה בטעות ולא בחשיבה מחדש ושינוי מדיניות, כי אם בדבר היחיד שהיא יודעת לעשות - בספין. הספין הזה התחיל בנאום של אולמרט, שבו הודיע, לא פחות ולא יותר - על נצחון! והיה זה ביום הגרוע ביותר - עד אז - של נפילת קטיושות ואבידות בחזית.

וברוח זאת מדליף כעת משרד ראש הממשלה, שההצעה הצרפתית-אמריקנית היא דווקא הישג גדול לישראל, מציאה ממש, ושביעות הרצון המופגנת הזאת של ישראל, למרות היותה מזויפת, כבר פועלת נגדה בשטח. בגלל סירובם החכם של הערבים לקבל את הטיוטא הזאת למרות שהם מקבלים מכות-רצח, הנוסח הקיים הוא רק נקודת מוצא, וממנה יזוזו עוד ועוד לקראת העמדה הערבית, וזו עמדת החיזבללה, שאומצה עכשיו על-ידי ממשלת לבנון ועל-ידי כל מדינות ערב, כולל מצרים, ירדן וסעודיה, שבתמיכתם בישראל, כביכול, אולמרט התפאר כל כך, ואת "ההישג" הזה זקף לטובת ההינתקות. ספין על ספין, הר של שקרים.

אם נסתכל קצת מקרוב ב"מציאה" הזאת של הטיוטא הצרפתית-אמריקנית, נמצא שלראשונה ישראל משלמת בטריטוריה תמורת חיילים חטופים, כפי שציין ח"כ יובל שטייניץ. אך זה אינו הכל: לראשונה מועצת הביטחון אמורה לצוות עלינו (על-פי "פרק 7") לסגת משטחים. מחר, על-פי התקדים הזה, נקבל פקודה לסגת מירושלים "הכבושה".

יתר על כן - "חוות שבעה" זה הר דב. משקרים לנו, שמדובר בשטח מישורי קטן לרגלי ההר. הערבים ידרשו את כל ההר, ואחרי הר דב ילך הגולן. כבר היום מכינים תוכניות לנסיגה מן הגולן בחצרו של עמיר פרץ.

ועל הכל - "חוות שבעה" זו דרישתו של החיזבללה מלכתחילה, ומסירת השטח הזה בעקבות המלחמה, תתפרש בכל העולם כנצחון שלהם.

שנית: לא יהיה כח התערבות חזק ואפקטיבי שתפקידו יהיה לפרק את החיזבללה מנשקו. ההר הזה הוליד עכבר, והעכבר הוא... יוניפיל הישן והמושחת, המשת"פ של חיזבללה. אולי יתגברו אותו בכמה צרפתים. אז מה? גם היום מפקד הכח הזה הוא צרפתי, וממתי הצרפתים הם כאלה ידידים שלנו, שעליהם אנחנו משתיתים את ביטחוננו?

גימל - על ישראל ייאסר לטוס מעל למרחב הלבנוני ולחדור למים הטריטוריאליים שלה, וגם על כך ישגיח הכח הבינלאומי.

זו הרעה גדולה מבחינה ביטחונית ועוד הישג מלחמתי לחיזבללה, עוד סמל לנצחונו.

המכשלה הרביעית היא, שמחייבים אותנו לשלם תמורת שחרור שני החיילים - בשחרור האסירים הלבנונים שבידינו, וביניהם הרוצח המתועב סמיר קונטר. ומה הציג החיזבללה מלכתחילה כמטרת החטיפה? בדיוק את התוצאה הזאת.

וכך החיזבללה משיג נצחון שלם.

וגם זה אינו הסוף. החלטה כזאת של מועצת הביטחון תזמין החלטה מקבילה מול הפלשתינים. כאן "חוות שבעה" שקולה כנגד יהודה, שומרון וירושלים, ובמקום אסירים לבנוניים יבואו אולי 1000 רוצחים פלשתינים, וברגותי בראשם.

בנאום הנצחון שלו הציג אולמרט כהישג בלתי רגיל את התמיכה הבינלאומית כביכול בעמדת ישראל, כולל ארצות ערב מסוימות. ובזכות מה, לפי אולמרט, זכתה ישראל בתמיכה המפוארת הזאת? בזכות ההינתקות כמובן!

ועכשיו, כשהתמיכה הזאת התנדפה, מה עושה אולמרט? הוא עושה ספין. חצרו מציגה את המפלה הדיפלומטית הגלומה בהצעה הצרפתית-אמריקנית - כהישג בלתי רגיל.

הזכרנו את מלחמת יום הכיפורים. בוועדת החקירה במחדלי המלחמה הזאת, ידובר בוודאי הרבה על קווי הדמיון.

קו-דמיון ראשון: הקונצפציה.

ביום הכיפורים ההוא היתה קונצפציה שאנחנו כ"כ חזקים, שאפשר לתת לערבים להנחית את המכה הראשונה. והיתה הפתעה טוטלית גם מעצם ההתקפה שלא ציפו לה (לאחר שהתעלמו מכל האזהרות) וגם מן הטקטיקה הערבית. למשל, הפעלת הסאגרים נגד הטנקים, למשל - קריסת "קו בר לב".

חוסר המוכנות השתרע ממצב הרוח הנפשי ועד להזנחת הימח"ים. גם את המלחמה הזאת הקדימה קונצפציה, והפעם - בכיוון ההפוך: תפיסת "שלום עכשיו". את צבא המילואים הזניחו וניוונו, וכמעט עמדו לפרקו. את תקופת שירות החובה עמדו לקצר. כל חיל היבשה נדחק לקרן זווית לטובת קונצפציה, לפיה הכל ניתן לפתור מהאוויר, מרחוק, בזול, בצורה כירורגית, בעליונות של אליטה טכנולוגית.

וגם כאן הופתעו: מה עקץ את חיזבללה להחריד אותנו מן החיים הטובים שלנו? לא רצו לראות את הפנאטיות הרצחנית שהתפתחה שם, לא רצו לראות את ההכנות המלחמתיות. מילת המפתח היתה: שלום. ואם א"א להשיג שלום, אז לפחות "שקט". ואת השקט קונים על-חדח הבלגה, ולצורך זה עוצמים את העיניים.

אנחנו קוראים בעיתונים על תלונות של מילואימניקים בדבר ציוד בלתי מתאים המונפק להם. אנו שומעים מלוחמים את ההפתעה מן הביצורים של אויב, מן החימוש שלו, משיטות הלחימה. הפתעה על הפתעה.

והעיקר, מישהו מן החזית סיכם באוזני את המצב "עוד לא החליטו שרוצים לנצח". אני הרשיתי לעצמי לתקן אותו: החליטו - שלא לנצח!

כי זו הקונצפציה של מחנה-השלום: אין אויב, אסור שיהיה כיבוש ולו זמני, ונצחון זו מלה מגונה.

קו הדמיון השני בין יום הכיפורים ההוא והמלחמה הזאת הוא מדהים.

בראשית, היתה ליד התעלה מלחמת התשה. אנחנו הפצצנו והפגזנו ופשטנו יום ולילה כדי למנוע מהלך מצרי מכריע אחד: קירוב סוללות הטילים האנטי-אוויריות אל התעלה. דומני, שדובר על רצועה ברוחב של 30 קילומטר נקייה מסוללות בתוך השטח המצרי, כדי שחיל האויב יוכל לפעול מעל לכוחותינו שעל גדות התעלה. באותם הימים לא היתה לחיל האויר תשובה לטילים ודיברו על "הטיל שכופף את כנף המטוס".

כשכבר היינו מותשים מאד ממלחמת ההתשה, תיווכו האמריקנים הפסקת אש תמורת התחייבות מצרית שלא לקרב את הטילים לתעלה, כלומר - שלא להשיג על-ידי הפסקת האש את מה שלא השיגו בלחימה. והאמריקנים - שרק להם היו באותו הזמן לוויינים - התחייבו לפקח ולהודיע לנו על כל הפרה. בעובדה, המצרים הפרו מיד את התחייבותם, וכמצופה קרבו את הסוללות. האמריקנים ניסו להסתיר מאתנו את האמת, ובכ"ז גילה צה"ל את התרמית והממשלה ידעה, שהמצרים יוצרים מצב שבו חיל האוויר לא יוכל לפעול 30 קילומטר בתוך סיני.

אבל חסרים היו גם להנהגה המדינית וגם להנהגה הצבאית כח הרצון והנחישות להפסיק את המשחק ולחדש את מלחמת ההתשה. הם העדיפו -"שקט עכשיו", העדיפו שלא לפעול. ואחרי שהמצרים השלימו את ניטרול האוויר שמעל לאזור הפלישה - הם בחרו את יום הכיפורים, ותקפו.

המקבילה בלבנון ברורה: שש שנים, לעינינו, בנו האירנים, הסורים והחיזבללה מערך של עשרות אלפי טילים, ידענו על כך, זה דווח בתקשורת - ולא עשינו כלום. לא "שקט-יורים" כ"א "שקט עושים חיים!", "שקט, לשמור על הצימרים!"...

על-יד התעלה ועל-יד הקו הכחול, גבול הלבנון - אותה החולשה של בת היענה, הטומנת את ראשה בחול.

אינני יכול לסיים את מאמר זה מבלי להביע תקווה שגם במלחמה הזאת עוד תהיה "צליחת תעלה", ועוד יקום לנו שרון צעיר שיחזיר ברגע האחרון את הגלגל, ועוד תימצא גולדה שניה, אשת ברזל, שכאשר משה דיין, שר הביטחון, נכנס להיסטריה - היא עמדה כצוק איתן.

ריבונו של עולם, אם כבר יום כיפורים, תן לנו לפחות גם את הנעילה: 30 ק"מ מדמשק, 101 ק"מ מקהיר, הארמיה השלישית בכיתור ועל סף כניעה, ושיא החרמון כבוש בידינו!