בג"צ דחה עתירה להשוות בין אלמן ואלמנה

רבות דובר על 'המהפכה החוקתית' מבית מדרשו של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק. המהפכה עצמה, שהפציעה בשמי המשפט הישראלי בפסק הדין המפורסם בפרשת בנק המזרחי שניתן בשנת 95', קבעה כי חוקי היסוד של מדינת ישראל מהוים למעשה חוקה בלתי פורמאלית ונהנים ממעמד עליון על פני יתר החוקים, כך שאם חוק סותר את החוקה הרי שבית המשפט העליון מוסמך לקבוע כי חוק זה בטל.

אולם, מעבר לתשתית התיאורטית הרחבה (פס"ד בנק המזרחי לדוגמא משתרע על פני לא פחות מ- 368 עמודים) והביקורת העזה שעוררה מצד מומחי משפט שונים, נדמה כי המהפכה החוקתית נמצאת כיום בשנת חורף ממושכת, יש שיאמרו אף מחוסרת הכרה. על כף יד אחת ניתן למנות את המקרים בהם אכן ביטל בג"צ חוק שהתקבל על-ידי הכנסת, מכוחה של "המהפכה".

כך למשל, בג"צ בהרכב השופטים ריבלין, ארבל וברלינר, דחה (ד', 9.8.06) עתירה שהגיש אלמן אשר דרש להשוות את קצבת השארים שהוא מקבל מהמוסד לביטוח לאומי לזו שמקבלת אלמנה במצב זהה לשלו. בהחלטתו התבסס בית המשפט הן על נימוקים טכניים והן על נימוקים מהותיים. בית המשפט קבע תחילה, כי העותר היה צריך להגיש את התביעה בבית הדין לעבודה שהוא בעל סמכות ייחודית בנושא זה, כן נקבע כי חוק הביטוח הלאומי נהנה מ'שמירת דינים' שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

לגופו של ענין נקבע, כי העתירה נוגעת במדיניות סוציאלית וכלכלית שבית המשפט אינו הפורום המתאים לקבוע אותה כי אם הכנסת. עיקרון השוויון, החביב כל כך על השופטים, לא הוזכר בעתירה ולו ברמז.

העתירה הוגשה בידי יעקב וינטראוב, שהתאלמן מאשתו בהיותו כבן 47. על-פי המצב החוקי הקיים כיום ישנה אבחנה בין קצבת השארים לה זכאים אלמנים לבין זו המקבלות אלמנות. בעוד שאלמנה מוגדרת בחוק כ"מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו", הרי שאלמן נחשב לכזה רק "כל עוד יש עמו ילד" או אם הכנסתו אינה עולה על סכום מסוים.

היות שכך, וינטראוב קיבל תחילה קצבת שארים, שכן הוא התאלמן כשעמו שני ילדים קטינים, אך כשהשתחררה בתו הצעירה מצה"ל הופסקה הקצבה בידי המוסד לביטוח לאומי. וינטראוב טען, כי הוראות החוק יוצרות אפליה פסולה בין גברים ונשים ולפיכך דרש כי בית המשפט יורה על ביטול ההוראות המפלות.

באת כוח המדינה טענה מנגד, כי דין העתירה להידחות על הסף, שכן העותר היה צריך למצות את ההליכים בבית-הדין לעבודה שלו נתונה סמכות דיון ייחודית בעניין. לגופו של עניין, טענה המדינה כי הוראות החוק בדבר קצבת שארים ברורות הן וחד-משמעיות, והשאלה היא שאלה של מדיניות סוציאלית רחבה, שבית משפט זה לא ייטה להתערב בה.

השופטים קיבלו את עמדת המדינה במלואה, תוך שהם מציינים בנוסף כי הוראות חוק הביטוח הלאומי, הגם שחלו בהן שינויים, חוקקו לפני חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולפיכך הן זוכות למעמד של "דין שמור" המוגן מפני תקיפה חוקתית.

השופט ריבלין ציין בפסק הדין, כי "פרשנות ברוח בקשתו של העותר, שתבטל את האבחנה בין אלמן לאלמנה, אינה בגדר פעילות פרשנית משפטית, כי אם התערבות בלשונה של הוראת החוק עצמה".

עוד כתב השופט, כי "השינוי שהעותר חפץ בו -שינוי המושתת על טעמים שבמדיניות סוציאלית וכרוך בעלות תקציבית גבוהה - הוא עניין המונח, בראש-ובראשונה, לפתחו של המחוקק, ואילו בית המשפט נדרש לנהוג בריסון ובזהירות".