בית המשפט העליון ברוב של שני שופטים נגד אחד פסק (ב', 7.6.06) כי תובע זכאי לפיצוי בגין תוכנית שהקפיאה אפשרות הבנייה בחלקתו וכי המועד להגשת תביעה שכזו הוא עם סיום ההליך התכנוני הפוגע מבלי שתחול התיישנות על תוכנית ההקפאה שקדמה לתוכנית הסופית וכאשר שתי התוכניות יחשבו לתוכנית אחת לצורך הגשת התביעות.
המדובר בשישה בעלי קרקעות בשכונת פרדס הגדוד בנתניה שחלקותיהן היו מיועדות לבניית בתים צמודי קרקע. בשנת 1982 אושרה תוכנית מקפיאה שאוסרת עליהם לממש את זכויות הבנייה עד לפרסומה של תוכנית איחוד וחלוקה מחדש של האזור בו מצויות החלקות שלהם. המועד שנקבע לאישור תוכנית איחוד וחלוקה הינו 1984, אך בפועל אושרה תוכנית האיחוד והחלוקה רק בשנת 1996 - כלומר במשך 14 שנה, בעלי הקרקעות לא יכלו לבנות בקרקעות שבבעלותם דבר שהשפיע על שווי החלקות ויכולת השימוש בהן.
בעלי החלקות הגישו בשנת 1982, תביעה על פגיעה תכנונית, אך הוועדה המקומית דחתה את בקשתם והמליצה להם לחכות עד פרסום תוכנית האיחוד והחלוקה בהבטחה שבעקבות תוכנית האיחוד והחלוקה החלקות שברשותם תהיינה שוות יותר. ואולם, התוכנית אושרה כאמור רק בשנת 1996 וגם כשאושרה לבסוף, זכויותיהם של בעלי החלקות היו פחותות.
היות שכך, הגישו בעלי הקרקעות בשנת 1999 באמצעות עוה"ד שמואל וצבי שוב ממשרד משה שוב, תביעות פיצויים הן בגין ירידת הערך והן בגין תקופת הקפאת הבניה. לאחר הערעור של ועדה והדיון בוועדת הערר שקיבל את עמדת בעלי הקרקע, נדונה התביעה בבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב, שפסק אף הוא לטובת בעלי הקרקע.
הוועדה המקומית של עיריית נתניה ערערה לבית המשפט העליון, כאשר לערעור הצטרפו היועץ המשפטי לממשלה והמרכז לשלטון מקומי שסברו כי מדובר בסוגיה בעלת חשיבות עקרונית, שלה השלכה ישירה על הועדות המקומיות לתכנון ולבניה בכל הארץ שכן היא מאפשרת להאריך את תקופת ההתיישנות להגשת תביעות פיצויים ויש לה השלכות כלכליות גבוהות.
השופט יהונתן עדיאל, קיבל בדעת מיעוט את ערעורה של הוועדה המחוזית וקבע כי הפרשנות הרואה בתוכנית המקפיאה ובתוכנית המשחררת תוכנית אחת, ובכך מביאה לדחיית תחילתה של תקופת ההתיישנות עד למועד אישורה של התוכנית המשחררת, אינה תואמת את לשון החוק וגם אינה נדרשת כדי להגן על זכות הפיצוי בגין פגיעה במקרקעין עקב התוכנית.
השופטת דורית ביניש פסקה לעומתו, כי במשקלם המצטבר של הזיקה ההדוקה הקיימת בין התוכנית המקפיאה לתוכנית המשחררת, שהיו שתיהן חלק ממהלך תכנוני אחד שלם, ושל התנהלות הוועדה המקומית ביחסיה עם בעלי הקרקעות, באופן שבו היא יצרה מצג לפיו המועד הנכון להגשת תביעת הפיצויים בגין נזקי התוכנית המקפיאה הוא לאחר כניסתה לתוקף של התוכנית המשחררת, יש כדי להביא לדחיית טענת ההתיישנות שהעלתה הוועדה המקומית.
השופט אדמונד לוי, הצטרף לשופטת ביניש בדעה כי יש לדחות את הערעור וזאת מאחר שעקרון היסוד, לפיו על פגיעה תכנונית לגרור עמה, ככלל, תשלום פיצויים לנפגע, עלול להימצא מסוכל מקום בו נשללת מנפגעיה של תוכנית מקפיאה זכותם לעתור לקבלת הפיצוי רק בשל העובדה שתקופת ההתיישנות חלפה, בטרם היה ביד בעלי הקרקעות לחשב את שיעור הפגיעה בהיעדרה של תוכנית משחררת.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה