האתיקה של צלמי העיתונות נשחקת

"אנחנו ספקי תוכן למערכות תקשורת תעשייתיות. אמות המוסר שלנו עוברות באופן טבעי הליך שחיקה מעצם השתייכותנו לתעשיה זו", אומר הצלם מיכה בר-עם. "המוטיבציה שלנו להופיע בכמה שיותר עיתונים הופכת אותנו ליצרני פוסטרים" - הוסיף הצלם מיקי קרצמן.

"לפעמים אתה נמצא בסיטואציה כל כך שבירה, שאם תגיב למה שנעשה מול העדשה – קיימת סכנה אמיתית שתהפוך לקורבן הבא בתור", אומר הצלם זיו קורן. כל זאת ועוד בשיח צלמים שנערך בבית הספר לאמנות 'קמרה אובסקורה' (יום ב', 7.8.06).

"מהם הגבולות האתיים שלך באזור מלחמה?" – היתה השאלה שנשאלו שלושה מהצלמים הבכירים בישראל כשהתשובה, כך נראה, איננה פשוטה. מדברי הצלמים שהשתתפו בשיח עולה, כי המציאות הקשה אליה הם נחשפים, הדרישות המאמירות של מערכות התוכן, והתחרות הקשה מול צלמים חובבים גורמות לשחיקה מתמשכת בקודים האתיים של הצלמים המלחמתיים.

המנגנון של הצילום המלחמתי בישראל נחשף בצורה גלוית לב ונדירה בדיון בו גם נטלו חלק גם עורך השבועון מקור ראשון, אמנון לורד, והסוציולוג רגב נתנזון. הדיון עסק בצילום המלחמתי ופתח סדרת אירועים שישלבו תרבות ואקטואליה בבית הספר לאמנות 'קמרה אובסקורה'.

מיכה בר-עם טען בדיון, כי אחרי הכל, צלמים הינם ספק תוכן בתעשיית התקשורת, ובשל הלחצים הרבים המופעלים עליהם 'לספק סחורה' - נשחקות אמות המידה המוסריות שלהם.

לורד טען כי מבנה התקשורת מאפשר לחיזבאללה שדה פעולה אופטימלי להעברת מסריו. הצלמים הפסיקו להיות בלתי תלויים במלחמת העולם הראשונה לדבריו, ומאז הצלמים משתייכים לאג'נדות ולמפלגות. לורד התייחס לביקורת שהושעמה כלפיו בעקבות פרסום תמונת שער ואמר, כי ההחלטה לפרסם תמונת שער של החיילים המצובעים לא נבעה מהעדפה על פני תצלומים מאסון התרסקות המסוקים או מהקרב בבינת ג'ביל שאירעו ערב הוצאת העיתון – כפי שפורסם, אלא מפני שצילומים שכאלה לא היו בידי המערכת בעת סגירת העיתון.

זיו קורן התווה את גבולות האתיקה שלו בתוכנת הפוטושופ לעיבוד תמונות. לטענתו, יצרה תוכנה זו בית גידול מסוכן לתכנים שקריים המטמאים את רוב החומרים המגיעים מרשת האינטרנט. לדבריו, הוא מקפיד לערוך בעזרת התוכנה אך ורק שינויים אותם היה מסוגל לבצע במעבדת פילם.

מיקי קרצמן טען, כי השיקולים והדילמות האתיים מלווים את תהליך הצילום עוד לפני סוגיית עיבוד התמונה הממוחשב. קרצמן טען שבמקרים רבים הוא שואל את עצמו מה אפשר לצלם להגיע לסיטואציה בה ניתן לו לצלם את אשר צילם. זכור לו צילום של הוצאה להורג בעזה באינתיפאדה הראשונה – אשר צולמה מקרוב בעזרת עדשה רחבה. משמעות הדבר הינה שהצלם עמד במרחק אפסי מההוצאה להורג עצמה.

קרצמן הדגיש את הגבול הדק בו הצלם הופך שותף ממשי להוצאה להורג. כשנשאל אמר קרצמן, כי גם הוא היה מצלם את ההוצאה להורג הזו, אך היה עושה זאת ממרחק, תוך שהוא מוודא כי עצם המצאות המצלמה היא לא זו שגררה את הסיטואציה לקיצוניות בה היא הסתיימה.

יש שישאלו כיצד יוודא זאת הצלם, ויש אף שטוענים, כי התקשורת המערבית בפרט, מאד נאיבית בכל הנוגע למניפולציות המתוכחמות של הטרוריסטים. זאת, בעיקר כשהמציאות היא כי הסיפור הראשון - זוכה בכותרות. השאלה הנשאלת, בין היתר, היא כיצד ידעו הצלמים שהגיעו לכפר כנא, כי הזירה מבוימת?

הסוציולוג רגב נתנזון טען במהלך הדיון, כי המצלמה הפכה לכל-כך משמעותית בתוך המציאות אותה היא מתעדת – שעל הצלם לתעד גם את הימצאות המצלמה והצלם בשטח – וזאת כחלק מהתמונה. כמו כן טען נתנזון שעל הצלמים לתעד את ניסיונות הצבא לעצור בעדם מלצלם.

קרצמן הודה שהוא בוחר לא פעם לוותר, על צילום 'יפה' או 'טוב' מסיבות אתיות. קורן טען שכשהוא נמצא בזירת אירוע, הוא איננו עוסק בשיקולי עריכה אתיים או אחרים אלא מצלם את כל מה שהוא רואה. התמונות זוכות לעריכתו טרם שליחתם למערכת, רק לאחר יציאתו מזירת האירוע. קורן גם טען כי כל הסתייגות מהנעשה מול העדשה, אפילו בתנועה, עלולה להתפרש על-ידי אחד הצדדים המתועדים כהבעת עמדה – ומשמעות הדבר בסיטואציות מסוימות היא שאתה עלול להיות הקורבן הבא בתור.

הדיון על הצילום הינו הראשון מבין סדרת המפגשים והדיונים, שיתקיימו בקמרה אובסקורה - בית הספר לאמנות. הדיון התקיים בהשתתפותם של תלמידי בית הספר, אנשי תקשורת וחובבי צילום רבים.