ביהמ"ש: לדון בזכויות "ילדי טהרן" שניצלו בשואה

בית המשפט המחוזי בתל אביב, מפי הרשם דוד גלדשטיין, דחה (31.7.2006) את בקשתן של מדינת ישראל ושל הסוכנות היהודית להורות על סילוק על הסף של תביעות אשר הוגשו על-ידי קבוצה של 273 ניצולי שואה המוכנים "ילדי טהרן" (ת.א. 2464/04 (מחוזי - תל אביב) חיים רובינסון ואח' נ' מדינת ישראל והסוכנות היהודית, החלטה בבש"א 7091/06 ובבש"א 7240/06 (טרם פורסם)).

כך, ובהליך אשר הוגש על-ידי המדינה והסוכנות, נגד הגשת התביעות, טענו השתיים, באמצעות עוה"ד משה תדמור-ברנשטיין, דותן ברגמן, מנחם גדרון ויפעת לוי-שלג, כי התביעות לוקות בחסרים משמעותיים אשר מחייבים את סילוקן על הסף - הליך אשר יקטע את הדיון בתביעות ואשר עלול לגרום לחוסר יכולת מצד התובעים להגישו אי-פעם שוב. בין טענותיהן של המדינה והסוכנות נטען, כי תביעות התובעים אינן מגלות כלל עילת תביעה, זאת בשל העובדה כי הסכם השילומים, עליו מתבססות התביעות, קובע מפורשות כי התובעים יוכלו לתבוע באופן ישירות את זכויותיהם האינדיבידואליות, וקביעה זו שוללת את טענת התובעים בתביעות לפיה הסכם השילומים פגע באפשרותם לתבוע את ממשלת גרמניה ובכך רמס את זכויותיהם.

עוד נטען, כי הסכם השילומים אינו שפיט ולו בשל כך המדובר במהלך מדיני מובהק, שבית המשפט מנוע מלהתערב בו - דבר אשר אף הוכרע, לטענתן, בבג"צ ולפיכך מהווה תקדים מחייב, וכי מועד הגשת התביעות לוקה בהתיישנות ובשיהוי משמעותי, זאת מכיוון שהסכם השילומים נחתם בשנת 1952 ומאז חלפו שנים רבות מאוד אשר מונעות מהתובעים להגיש כעת את תביעותיהם.

לסיום, טענו השתיים, כי התובעים - בעצם הגשת התביעות - לוקים בחוסר גילוי נאות בכך שאינם מגלים את האמת לגבי היקף הכספים אשר קיבלו מעצם היותם ניצולי שואה.

לנוכח טענות אלו, השיבו התובעים שמרביתם מיוצגים ע"י עו"ד גד ויספלד, כי טענות המדינה והסוכנות על פניהן מעלות את הצורך בבירור מעמיק ובפרשנות של הסכם השילומים אשר יחייב קיומו של הליך משפטי חוקר, ואין להותיר את סימן השאלה על כנו על-ידי סילוק התביעות על הסף.

לעניין טענת השיהוי וההתיישנות, השיבו התובעים כי "בכל הקשור לתקופת השואה, יש פגם מוסרי בהעלאת טענות מקדמיות כגון אלו על-ידי המבקשות", בהוסיפם כי "טענת ההתיישנות איננה נכונה, שכן עילת התביעה לא נולדה רק בשנת 1952, אומנם בשנה זו נחתם ההסכם, אך ביצועו ארך למעלה מעשר שנים, אף לאחריהם חל קושי לבסס תביעה משפטית בהיות ההסכם סודי ומסווג. המועד הראשון בו פירסמה המדינה את דבר ההסכם היה בשנת 1997, אולם רק לאחר חקיקת חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998, ניתן היה לאתר ולעיין במרבית המידע הנוגע להסכמים ולבסס את התביעה... לפיכך, מרוץ ההתיישנות בכל הנוגע לתובענה זו החל לכל המוקדם רק בשנת 1998" - תוך שהם מזכירים כי הסכם השילומים כמו הסכמים אחרים מסוגו היו חסויים מעיני הציבור משך שנים רבות. התובעים גם הוסיפו בהקשר לטענת השיהוי כי הן המדינה והן הסכונות מנועות מלטעון בעניין זה, ולו בשל העובדה כי "הן עצמן תבעו גופים בחו"ל בטענה כי ברשותם כספים של יהודים אשר נספו בשואה, ואלו מעולם לא העלו טענת התיישנות או שיהוי".

בית המשפט בהכרעתו, קיבל את תשובת התובעים לפיה טענותיהן של המדינה והסוכנות עצמן מוכיחות כי ישנו צורך בבירור מעמיק ויסודי של הסוגיות השנויות במחלוקת. ובהתייחסו לטענות השיהוי וההתיישנות לא נמנע בית המשפט מלציין כי על אף הזמן הרב שחלף מאז נחתם הסכם השילומים בין מדינת ישראל לגרמניה, ראוי יהיה לדון בתביעותיהם של הניצולים ולדחות את טענות ההתיישנות והשיהוי שטענו המדינה והסוכנות באומרו כי "טענת השיהוי אל מול תובענתם של ניצולי השואה הינה לכל הפחות טענה צורמת, אשר מעדיפה להתעלם לחלוטין מהסיפור האנושי שעומד מאחורי כל אחד מן המשיבים-התובעים".

בסיומה של הכרעה הזכיר בית המשפט כי "אין המקרה שבפנינו דומה לכל מקרה אחר, וחוש הצדק מחייב כי אל מול טענות חמורות כפי שהועלו על-ידי המשיבים, בנסיבות החמורות האופפות את תובענתם, מן הראוי כי תעמוד המדינה מול טיעוניהם, תתמודד איתם ותשיב להם באופן קונקרטי ולגופו של עניין, גם אם הדבר יוביל לסיום התיק או אף לדחיית התובענה בשלב הדיון העיקרי, ולו בשם גילוי האמת ההיסטורית, חוש הצדק והיושר" - ובמילים אלו דחה בית המשפט את בקשתן של המדינה והסוכנות להורות על סילוק תביעותיהם של ניצולי השואה על הסף.