פיצוי לעובדת שפוטרה בגלל הריונה

חברת ארי אבטחה, שפיטרה עובדת כשהיא בהריון, וזאת ללא היתר מוקדם מהממונה על חוק עבודת נשים, תשלם לה פיצויים בסך 47 אלף שקלים עבור כל תקופת ההריון, לרבות פיצויי פיטורין ופיצויים בגין אי-מתן הודעה מוקדמת על פיטורין. בנוסף, תשלום החברה לעובדת את הוצאות המשפט בסך 2,500 שקלים. כך פסק השופט שמואל טננבוים, מבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (3.7.06).

ראשית הפרשה בשנת 2004. אז קיבלה רויטל גרנדה, שעבדה בחברת ארי אבטחה, ממעסיקה, יהודה ביטון, מכתב ובו נאמר: "עקב שינויים וצמצומים שערכה חברתנו עלינו להודיעך על הפסקת עבודתך בחברתנו החל מיום 21.1.04. אנו מאחלים לך הצלחה בהמשך הדרך".

ביום 25.1.04 חתמה גרנדה, על "הודעת פשרה, קבלה וויתור סופי ומוחלט". על-פי כתב הויתור, קיבלה גרנדה סכום בגין פיצויי פיטורים בסך 8,000 שקלים וסכום נוסף בסך 3,483 שקלים. כנגד קבלת הסכומים הצהירה העובדת, כי אין לה כל תביעה כלפי הנתבעת וכי היא מוותרת ויתור סופי ומוחלט על כל תביעה מכל מין וסוג.

מאוחר יותר, בתאריך 13.4.04, פנתה גרנדה לממונה על חוק עובדת נשים במשרד התעשיה והמסחר, רבקה מקובר, בטענה כי פוטרה בשל הריונה. לאחר ביצוע חקירה ושמיעת גרסאות הצדדים החליטה הממונה שהפיטורים נעשו שלא כדין.

מקובר ציינה בהחלטתה, כי "גם אם לטענת המעביד פיטורי העובדת נעשו שלא מסיבת הריונה, חובה היתה עליו עם הודע דבר הריונה - לבטל את הפיטורים ולפנות ולבקש היתר, כאשר בבקשתו היה עליו לפרוש טענותיו. משלא עשה כן, ומשבחר להתעלם מהוראות החוק, הרי שהפיטורין נעשו שלא כדין".

מעודדת מהחלטת הממונה, פנתה גרנדה באמצעות אורנה שמריהו, מזכירת איגוד מקצועי בהסתדרות במרחב ת"א-יפו, לבית הדין האזורי לעבודה בתביעה נגד פיטוריה על-ידי המעסיק.

בתביעתה טענה גרנדה, כי כשבוע לפני מועד סיום יחסי עובד ומעביד, נודע לה, על-סמך בדיקה ביתית, שהיא בהריון. מיד כשנודע לה הדבר פנתה למנהל סניף ת"א של החברה, דני גביש, והודיעה על הריונה. לאחר שיחה זו התקשרה למנכ"ל החברה יהודה ביטון ודרשה את ביטול פיטוריה. לטענת העובדת, ביטון הסכים לכך, בתנאי שתסכים להעיד נגד חברתה לעבודה שפוטרה כשהיא בהריון, ותביעתה נדונה במשרד העבודה. משלא הסכימה לתנאי, לא הוחזרה לעבודה.

באשר לכתב הויתור עליו חתמה, טוענת גרנדה שהובהר לה, כי במידה ולא תחתום לא תקבל כל תשלום. בשל מצבה הכספי הרעוע נאלצה לחתום על כתב הויתור.

מנגד, טענה החברה כי פיטרה את העובדת בשל אי-התאמה ותפקוד לקוי. היא היתה מאחרת לעבודה באופן קבוע ומדווחת באופן שגוי על שעות עבודה של עובדים, עובדה שגררה תביעות של עובדים נגד הנתבעת.

באשר לסוגית ההריון, הצהיר מנכ"ל החברה בפני בית המשפט, כי גרנדה לא הודיעה לו על הריונה ביום 28.1.04 או בסמוך לכך, והוא לא קיבל אישור ממנה על הריונה. על עובדת ההריון נודע לו מספר חודשים לאחר פיטוריה.

השופט טננבוים קבע בפסק הדין, כי לא ניתן לקבוע האם המעסיק ידע לפני הפיטורים אם העובדת היתה בהריון אם-לאו, ואולם "גם אם אין הפיטורים קשורים בהריון, יש לממונה שיקול דעת האם להתירם".

השופט ציין, כי מנכ"ל החברה ומנהל סניף ת"א כתבו לגרנדה מכתבי המלצה עתירי שבחים, אשר יש בהם כדי לסתור את טענתם כי הפיטורים נבעו מאי-התאמתה לתפקיד. היות שכך, החליט השופט, "לא מצאנו עילה כלשהי להתערב במסקנתה של הממונה".

בית הדין חייב את החברה לשלם לעובדת סך של 47,694 שקלים עבור כל משך תקופת ההריון, וכן פיצויי פיטורין ופיצוי על אי-מתן הודעה מוקדמת על פיטורין. בנוסף, תשלם החברה לעובדת את הוצאות המשפט בסך 2,500 שקלים.