בר-און מונה לחבר בוועדה למינוי שופטים

הממשלה מינתה את שר הפנים, רוני בר-און, לחבר בוועדה למינוי שופטים. המינוי בוצע על-אף התנגדותה החריפה של מפלגת העבודה. שרי מפלגת העבודה, שהתכנסו והחליטו עוד קודם לכן נגד המינוי, הצביעו בישיבת הממשלה נגד המינוי. מישיבת הממשלה נעדרו, בזמן ההצבעה, שניים משרי העבודה - שלום שמחון ובנימין בן-אליעזר. הם טענו כי אינם יכולים לפסול אישית את בר-און.

מינויו של בר-און יאפשר עתה לראש הממשלה, אהוד אולמרט, ולשר המשפטים, חיים רמון, לפעול על-פי האג'נדה שלהם. עיקרה: השגה/יצירת רוב למינוי שופטים לבית המשפט העליון גם בלא הסכמת השופטים המכהנים עתה.

במערכת הפוליטית חלוקות הדעות באשר למינויו של בר-און. התומכים בכך מציינים, כי אם ישיג רמון רוב בוועדה למינוי שופטים, יחד עם בר-און, ניתן יהיה למנות שופטים בדרך ראויה יותר, ולמנוע מצב שבו חבר השופטים בבית המשפט העליון היה למעשה כופה את דעתו, ומתמרן כך שהשופטים שהיו מתמנים נמנו עם ידידיהם הקרובים של בכירי השופטים בעליון ("חבר מביא חבר"). טירפוד מינויין של פרופ' רות גביזון ופרופ' נילי כהן - שתי משפטניות הזוכות ליוקרה רבה - רק בשל זאת שאינן נמנות עם "הקליקה" השלטת כיום בעליון, מוצג כדוגמא המסבירה מדוע צריך להוציא מידי השופטים את הכוח להכריע בנושא זה. ואילו המתנגדים לבר-און טוענים, כי מדובר באיש לא ראוי הנעדר את הכישורים האתיים והציבוריים הנדרשים.

במפלגת העבודה התנגדו בתקיפות למינוי בר-און, וטענו כי מינוי זה הובטח, במסגרת ההסכם הקואליציוני, לח"כ אופיר פינס. אולמרט ורמון דחו טיעון זה, מכל וכל, וציינו כי ערב החתימה על ההסכם הקואליציוני הסכימה קדימה למינוי חבר כנסת מטעם העבודה כחבר בוועדה לבחירת שופטים, ואין מדובר במקום בוועדה, השמור לשר השני מטעם הממשלה (שר המשפטים הוא השר הראשון).

כך או כך, כאמור, המינוי בוצע. בר-און, שנאלץ ב- 1996 להתפטר מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה שעות לאחר שהחל בתפקידו, יוכל מעתה לקחת חלק בשינוי פני המערכת המשפטית. הוועדה עומדת למנות במרוצת שנה זו חמישה שופטים לבית המשפט העליון, ולהכריע בנוסף האם תמונה דורית ביניש לכהונת נשיא בית המשפט העליון, בלא שיוצב מולה מתמודד נוסף.