זוכה מאשמת רצח לאחר שלוש שנות מאסר

הקלות הבלתי נסבלת של הרשעות שווא. לאחר כשלוש שנים מאחורי סורג ובריח, קיבל הבוקר ביהמ"ש העליון את ערעורו של גרגורי בשירוב וזיכה אותו מאשמת רצח, תוך מתיחת ביקורת חסרת תקדים על חוקרי משטרת ישראל.

סיפור המעשה מתחיל בסוף מרס 2002 סמוך לחצות, אז יצא איגור דבוז'אנוב מבית אחותו בראשון לציון כשהוא שתוי. בדרכו לביתו פגש שלוש נערות ופנה אליהן במילים בוטות ואף ניסה לגעת באחת מהן, אולם הנערות הצליחו להימלט משם.

לגירסת התביעה, במהלך מנוסתן נתקלו הנערות באחיה של אחת מהן, ששהה בחברתו של בשירוב וחבר נוסף. לאחר ששמעו מפיהן על הגבר שהטריד אותן, הלכו השלושה לכיוון הגבר המטריד, ומשפגשו בו החל בשירוב, שנשא עמו סכין בעלת להב של כ- 10 ס"מ, לצעוק על המטריד, ובהמשך דקר אותו עם הסכין בבטנו. לאחר מכן התברר, כי הדקירה גרמה לקרע בעורק ראשי בבטנו של דבוז'אנוב, דבר שגרם בהמשך למותו.

בשירוב הורשע ברצח באוקטובר 2003, כאשר הרשעתו התבססה על עדותה של נערה בת 16, בניגוד לעדויות אחרות שהצטברו נגד חשוד אחר בפרשה, שכונה "פואד" ואשר עזב בינתיים את הארץ.

משרד המשפטים: אין בפס"ד ביקורת על הפרקליטות

דובר משרד המשפטים ביקש לציין, כי אין בפסק הדין ביקורת על פעילות הפרקליטות בתיק זה וצר לו על פרסומים מוטעים בהקשר זה. לדבריו, "בשירוב הורשע בבית המשפט המחוזי בת"א לאחר שבית המשפט שהיה עד לקשיים בתיק, החליט לפי שיקול דעתו והראיות שהיו בתיק בכל זאת להרשיעו".

"הרשעת בישרוב אינה נקייה מספקות"

צילום: השופט סלים ג'ובראן

בנסיבות אלו, סבור לוי כי הרשעתו של בשירוב "אינה נקייה מספקות" והציע לקבל את הערעור. עוד ציין לוי, כי ברור לו שמאסר השווא של בשירוב הוא דבר קשה, שייתכן שגרמו לו "חוקרים שלא מיצו עד תום את אפיקי החקירה שעמדו לרשותם"' או אולי "קוצר ידם של שופטים בשר ודם הנדרשים להכריע את הדין על-פי הכללים שמכתיבה שיטתנו המשפטית".

כך או כך, הגיע לוי לכלל מסקנה' כי אין בהוכחות שהוצגו לפניו כדי להצביע על בשירוב מעל לכל ספק סביר כרוצח ועל כן יש לזכותו. לוי אף ציין כי האפשרות שמי שלא חטא ישא בעונש של מאסר עולם היא אפשרות "מייסרת", דבר שללא ספק תרם תרומה משמעותית לביטול ההרשעה.

לדעתו של לוי הצטרפו גם השופטים האחרים בהרכב, אליקים רובינשטיין וסלים ג'ובראן. האחרון אף הגדיר את עדותה של הצעירה בת ה- 16 "נפתלת ומלאה סתירות" וציין את העובדה ששינתה את גירסתה לא פחות מחמש פעמים.

"חשיפת האמת חייבה את חקירתו של פואד"

צילום: השופט אדמונד לוי - "מגדיר מטרות" למשטרת ישראל.

כבר במהלך 2002 הגיע לידי גורמי המודיעין במשטרת ראשון לציון מידע לפיו מבצעו של הרצח אינו בשירוב אלא אדם אחר בשם "פואד". בסוף אפריל 2002 הגיע מידע נוסף ומדוייק יותר, בו נאמר כי "פואט (כך במקור), בן 17 בערך ממוצא קווקזי... דקר בחור בן 25-24... ליד מסעדה סינית ברחוב עין-הקורא".

סמוך להגעת המידע לידי המשטרה, עזבו פואד מורדוב ובני משפחתו את הארץ ועקרו לגרמניה, במהלך אותו כינה לוי "עזיבה בהולה".

"המעט שאתה מצפה מחוקרים מנוסים לעשות בנסיבות אלו, הוא קודם כל לוודא אם פואד עדיין בארץ כדי לנסות לאתרו ולחקור אותו", כותב השופט אדמונד לוי ומתחיל מסכת ארוכה של ביקורת נוקבת על גורמי החקירה במשטרה.

"אין צורך לומר שמטרתה של החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו", הזכיר לוי בפסק הדין וציין כי להשקפתו, חשיפת האמת חייבה את חקירתו של פואד מורדוב.

חוקרי המשטרה ניסו לבצע חיקור דין לפואד בגרמניה בשנת 2005, לאחר שבשירוב הורשע וכבר ריצה שנתיים מאסר. פואד סרב להתייצב לחיקור דין, ובני משפחתו שהגיעו לשם נמנעו מלהשיב לשאלו. על כך תהה לוי בפסק הדין, "אם להתנהגות מוזרה זו, בלשון המעטה, של פואד ובני משפחתו, אין קשר לחקירה ולמשפט המתנהל בישראל בעניין רצח המנוח!".

גם השופט סלים ג'ובראן מתח ביקורת על חוקרי המשטרה, והגדיר את אי חקירתו של פואד במשטרה "מחדל".