גבאי

המשטרה ניהלה חקירה נגד בכיר במשרד החוץ והפרקליטות הגישה נגדו כתב אישום, בהתבסס על עובדת שהייתה כפופה לו ואשר פעלה מתוך נקמנות. חלק ניכר מחומר הראיות נאסף בידי אותה עובדת ולא בידי חוקרי המשטרה, אשר מצידם התייחסו אל הבכיר בצורה מבישה ביותר והתעלמו מטענותיו. עדותה של העובדת בבית המשפט הייתה חסרת כל אמינות, בעוד דבריו של הבכיר היו אמת. הפרקליטות הציגה בסיכומיה קטעי מסמכים, ובנקודה אחת אף מתעורר חשש לפברוק ראיות.

קביעות חמורות במיוחד אלו כלולות בפסק דינה של שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, תמר בר-אשר, אשר זיכתה (11.3.21) לחלוטין את שוקי גבאי, שהיה סגן חשב משרד החוץ, והואשם בין היתר בקבלת שוחד ובגניבה בידי עובד ציבור. פסק הדין גם מגלה, כי בעשור הקודם נוהלו מיליוני שקלים במשרד החוץ ללא כל נוהל מסודר ותוך חריגות מרובות מן הנהלים בעל-פה. זיכויו של גבאי בא למרות שמי שהיה מנהל מחלקת המשק במשרד, אבשלום אשורי, הורשע ונדון לשלוש שנות מאסר על חלקו באותה פרשה, וסוחר מוצרי החשמל דוד מרילי הודה במתן שוחד לשניים.

לטענת המדינה, גבאי ניסה לגנוב 75,000 דולר במזומן שהיו בכספת משרדו, כספים שהועברו למשרד בירושלים לאחר פינוי שגרירות ישראל בקהיר כאשר הותקפה בידי המון זועם בספטמבר 2011. עוד נטען, כי גבאי חייב את משרד החוץ בתשלומים עבור חופשות שלהם ושל בני משפחותיהם בכפר הנופש כינר ובמלון הרודס באילת ב-350,000 שקל, וכי גבאי הורה למשרד החוץ לשלם 179,000 שקל תמורת מוצרי בשר שרכש אשורי בחנות "בנטל" בירושלים. עוד נטען, כי גבאי קיבל ממרילי - ספק מוצרי חשמל של המשרד - כלי חשמל ב-14,000 שקל וחייב את משרד החוץ תמורת מכשירי חשמל לבני משפחתו.

בלב החקירה עמדה כוכבית יצחקי, מנהלת מחלקת התשלומים של המשרד, שהייתה מסוכסכת עם גבאי ובמשך זמן רב אספה כמויות עצומות של חומר נגדו. "לאחר פתיחת החקירה הסמויה, כוכבית היא זו אשר הביאה את כל המסמכים שאספה אל היחידה החוקרת (להב 433). בהנחיית המשטרה, כוכבית הייתה מי שבדקה את המסמכים, עיבדה חלק ניכר מחומר החקירה עבור המשטרה, ערכה חיפושים לאיתור מסמכים בארכיב המשרד, וכן עשתה עוד פעולות חקירה רבות, לרבות הוצאת מסמכים ממחשבי משרד החוץ ואיסוף מידע", מתארת בר-אשר.

בר-אשר אומרת: "לא רק שמניעיה של כוכבית לא נבדקו, אלא ניכר היה, כי נעשה ניסיון להשתקת מי שהעלה נושא זה או להתעלם מדבריו. דוגמה מובהקת לכך היא אופן חקירת העד יעקב גרביאן [שהיה כפוף לה]. הנהלות חקירתו במשטרה הייתה מטרידה. כל אימת שהחל להסביר
לחוקרים דברים הקשורים בסכסוך שבין כוכבית לנאשם, בטינה שרחשה לו, בפרשנות השגויה
לכאורה, שניתנה למסמכים לנוכח פרשנותה, או כל אימת שהעלה דברים הנוגעים להבנה שגויה של
החוקר את העובדות, החוקרים השתיקו אותו, עברו לשאלה הבאה ומנעו ממנו להשלים את תשובותיו". למרות שיצחקי הייתה כפופה לגבאי, היא פירשה את פעולותיו וקבעה אם היו תקינות - אך בדיעבד התברר שלא היה בסיס עקבי להחלטותיה ושהרוב המכריע של טענותיה הופרכו.

"עוד קודם לחקירה ואף במהלכה, העלילה כוכבית על הנאשם ועל אחרים כי עשו כלפיה אינספור מעשים אשר כללו גרימת נזקים לרכושה, אך מעולם לא הציגה ראיות כלשהן לעצם התרחשותם של אותם אירועים או לגרימת אותם נזקים שעליהם סיפרה", מציינת בר-אשר. "אף במהלך עדותה המשיכה כוכבית בניסיונה לחזור על פחדיה או על חששותיה מפני הנאשם, על דאגתה לביטחונה ולביטחון משפחתה, אך היא לא הצליחה לבסס חששות אלו על דבר ממשי... באותם מקרים מועטים שבהם ניתן היה לבדוק את טענותיה של כוכבית בעניין מעשיו של הנאשם, נמצא כי לא היה אמת בתלונותיה". יצחקי "הטילה מורא על חבריה לעבודה, בעצמה התחמקה מעבודה, גרמה נזקים והרבתה להיעדר".

התנהלותה של יצחקי בעדותה הייתה חריגה ו"גרמה לאי נוחות רבה, בלשון המעטה". לתדהמתה של בר-אשר, היא הגיעה לבית המשפט "מלווה במאבטח שרירן וגדח גוף, אשר גונן עליה בדרכה לעדותה, בבניין בית המשפט ובמהלך עדותה. משונה עוד יותר הייתה העובדה שהתבררה, כי את המאבטח העמיד לרשותה משרד החוץ, בעוד הרושם היה כי היה זה תנאי להגעתה למתן עדות" - למרות שלא היה בכך כל צורך. "בכך לא הסתיימה הדרמה, המלאכותיות והמבוכה". היא יצרה "מהומה רבתי" כאשר נשאלה על היעדרויותיה התכופות, טענה שמדובר בפגיעה בפרטיותה והשיבה רק בדלתיים סגורות. היא הפילה את עצמה מן הכסא עליו ישבה והתנהגותה "הייתה חריגה באופן קיצוני (לא זכור לי אף לא מקרה אחד דומה), ואשר ניכר היה כי יצרה אי-נוחות ומבוכה בקרב הנוכחים באולם".

הסתייעותה הניכרת של המשטרה ביצחקי הייתה פסולה, קובעת בר-אשר: "אין מקום לכך שהעובד המסייע בחקירה יהיה עובד זוטר הכפוף לעובד הבכיר שנחשד ונחקר. אף אין מקום לכך שיהיה זה עובד המסוכסך עם הנחקר ואף עם עובדים אחרים. בעיקר מצופה שלא יהיה זה עובד אשר נגוע במניעים אישיים, אשר בפיו אינספור תלונות על התנכלויות לכאורה, מצד הנחקר, אשר היו ידועות לחוקרי המשטרה. די היה בעצם אותן תלונות תכופות שהשמיעה כוכבית באוזני החוקרים, כדי לשלול את האפשרות שהיא תהיה מעורבת בחקירתו של מי שעל-פי טענתה התנכל אליה. על אחת כמה שהיה מקום למנוע כל מעורבות שלה בחקירה, לאחר שנמצא כי כל תלונותיה על התנכלויות מצד הנאשם היו תלונות שווא, אשר לא נתמכו בדבר.

"...ניהול החקירה ועשיית פעולות חקירה משמעותיות באמצעות כוכבית, כמו גם שמירת המפתחות של הארון שבו נשמרו מסמכי החקירה ברשותה של כוכבית נמשכו, למרות חששות שהועלו, כי היא עלולה לשבש את החקירה אם המסמכים יושארו ברשותה ללא פיקוח... הבעייתיות במעורבותה של כוכבית בחקירה נעוצה בראש ובראשונה מכך שפעולות החקירה המהותיות נעשו באמצעות מי שהייתה נתונה במצב של ניגוד עניינים מובהק, באופן אשר פגם בחקירה, כך ולו מטעמי מראית עין... לא זו בלבד, אלא שמעורבותה של כוכבית בחקירה מעלה תחושה של מעין 'הפרטה' של החקירה ומסירתה לידי גורם אשר ישנו יותר מחשש, כי היה בעל עניין אישי בחקירה... אין לקבל מצב שבו פעולות חקירה רבות ומהותיות נעשות באמצעות מי שאינו חוקר משטרה. על אחת כמה וכמה שאין לאפשר זאת במקום שלגבי אותו גורם עלו חששות מובהקים כי הוא בעל עניין בתוצאות החקירה ואשר למצער למראית עין, הוא נתון בניגוד עניינים". בר-אשר מסכמת: "לא מצאתי לנכון לתת משקל ראייתי ממשי לדבריה, אם בכלל".

עוד אומרת בר-אשר, כי הפרקליטות לא השכילה להציג בפניה בצורה ברורה וסדורה את נוהלי התשלום במשרד החוץ בתקופה הרלוונטית, והיה עליה להרכיב תצרף מקטעי עדויות רבים. בין היתר, הפרקליטות לא הגישה את דרישות התשלום המקוריות עליהן ביססה חלק משמעותי מהאישומים ולא סיפקה הסבר של ממש להיעלמותן. לעומת זאת, היא הציגה דוחות נוכחות אותם שלפה יצחקי ממחשבי המשרד - וזאת בלא סמכות, ללא צו של בית המשפט ותוך פגיעה בפרטיות העובדים. הפרקליטות ייחסה לגבאי "שיטה" של אישור תשלומים שלטענתה אפשרה לו לגנוב כספים לכיסו - אך בפועל, רק חמש דרישות תשלום מתוך 30,000 בהן טיפל מדי שנה הובילו לאישומים נגדו. טענת ה"שיטה" הופרכה גם בראיות, שהיו ממילא נסיבתיות וגבאי סיפק הסבר הגיוני חילופי לטענות שהועלו נגדו.

בנוגע לנופשונים אומרת בר-אשר, כי העובדות שעלו בפניה "מדהימות בחריגותן. כך בשל עצם הטבת הנופשונים אשר הסתכמה במיליוני שקלים בשנה מכספי ציבור, בעוד שלא ברור מכוח מה ניתנה. כך בשל היעדר כללים או נהלים להסדרת אותם נופשונים, וכך גם בשל אופן מתן ההטבה הייחודית והלא-שוויונית, אשר לא עוגנה בשום מקום". אלפים נהנו מהם מדי בשנה במשך שני עשורים (עד 2013) על-פי "תורה שבעל-פה שהתגמשה לפי הצורך או הרצון של גורם עלום" ואשר בפועל היו ממנה חריגים רבים, הן בהזמנות והן בתשלומים, כולל על חשבון קופת המשרד.

בפיה של בר-אשר ביקורת קשה במיוחד על חוקרי להב 433: "לנוכח התנהלותה המבישה של חקירת הנאשם, כבר בשלביה הראשונים, עוד בטרם ניתנה לו הזדמנות למסור את גרסתו, אין להתפלא על בחירתו שלא להשיב לשאלות חוקריו. כך במיוחד מעת שנוכח כי לדידו וכפי שאף אמר לחוקריו, דובר ב'תפירת תיק', ולאחר שהמלצת בא-כוחו הייתה לשמור על זכות השתיקה. בחירת הנאשם לשתוק בהמשך חקירתו אף הייתה התנהלות הגיונית, לנוכח ניסיונות השפלתו בדרכים שפלות הראויות לגינוי ולביקורת. כך ככלל וכך על אחת כמה וכמה עת הניסיונות להשפלת הנאשם נעשו באופן מקומם, תוך שימוש פסול בנסיבות המצערות של מותה הטרגי של אשתו ואף תוך שימוש פסול ולא ראוי באיום בהשפלת בנותיו, לרבות בתו שאותה עת עדיין הייתה קטינה. אף לא ברור מדוע היה צורך לעצור אותו באופן משפיל דווקא במקום עבודתו.

"...מקריאת חקירת הנאשם עולה תחושה קשה, כי בכל מקרה, לא הייתה כל חשיבות לתשובות שהיה משיב לשאלות שהוצגו לו, מאחר שלשיטת החוקרים האפשרות האחת והיחידה, שאין בלתה, הייתה כי נפל ברשתם 'דג שמן', שאינו אלא גנב, שדבר תפיסתו תפורסם בכותרות העיתונים, וכי התזה אשר נשענה על תוכן תלונותיה של כוכבית, היא האפשרות היחידה, בבחינת 'דברי אלוהים חיים'. כפי שעוד יובא במסגרת הדיון באישום החמישי, גם במקום שבו ביקש הנאשם כי ייבדקו טענותיו (באותו עניין ביקש שייבדקו חשבונות הבנק שלו), התגובה לכך הייתה זלזול מוחלט ובכל מקרה, הבדיקה שביקש להוכחת גרסתו, לא נעשתה.

"קריאת תכתוב חקירת הנאשם מותירה תחושה קשה ומדאיגה, אולי אף מפחידה, לנוכח אופן
התנהלות החקירה, לנוכח הדברים השפלים והלא ראויים אשר הוטחו בו ללא כל הצדקה נראית לעין. תחושה קשה זו אף נובעת מאטימת האוזניים הלא מובנת לתשובותיו ומאי בדיקתן. כבר מראשית החקירה עולה כי לא הייתה כל נכונות או רצון לשמוע את גרסת הנאשם, לבחון אותה ולבדוק את תוכנה. אין אפוא, להתפלא על בחירת הנאשם לפעול על-פי עצת בא-כוחו ולהימנע מלהשיב למי שממילא אטם את אוזניו במפגיע מכל ניסיון לשמיעת תשובותיו והפגין אי-רצון לבחון, שמא יש בהן ממש". בשל כך, קובעת בר-אשר, גרסתו של גבאי אינה גרסה כבושה והיא נותנת בה אמון מלא.

בר-אשר עוברת לעסוק באישומים הספציפיים נגד גבאי.